"רצח על כבוד המשפחה" הוא מושג שמכסה במשך שנים רבות את הירצחן של נשים רבות בחברה הערבית. כמעט מאה נשים נרצחו בעשר השנים האחרונות ומותן נקבע בהקשר למושג המעוות הזה. הרוצחים, בחלק גדול מהמקרים, לא נתפסו. המשטרה לא מצליחה למצוא אותם. לעיתים מדובר במחסור באמצעים של ממש, אך נדמה שגם חוסר אכפתיות עומדת מאחורי הטיפול הלקוי בתופעה זו. הנושא הכאוב הזה, רצח "על כבוד המשפחה" עומד במרכזו של הסרט "נשות החופש", הממשיך את עבודתה הקולנועית המרשימה של הבמאית עביר זייבק-חדד המתחקה אחר אלימות כלפי נשים בחברה הערבית. סרטה התיעודי הראשון "דומא" עסק בנשים ערביות שחוו אלימות ופגיעה מינית. "נשות החופש" שהוצג לראשונה בפסטיבל חיפה, ומאז נערך לגרסא נוספת, עוסק במושג המתעתע "כבוד המשפחה", בנשים שנרצחו ובמשפחות שאיבדו את יקירותיהן.
זייבק-חדד צילמה ברחבי הארץ ובשטחי הרשות הפלסטינית שיחות ווידויים של נשים שחיות תחת איום לרצח, של נשים ששרדו ניסיון רצח והצליחו להימלט; של רוצח שמביע חרטה על מעשיו ועוד.
בניגוד לתפישה האסתטית הרווחת לעיתים קרובות בקולנוע הדוקומנטרי הישראלי, לפיה לתוכן מקום בלתי מתפשר על חשבון המבע, סרטה של זייבק-חדד הוא מלאכת מחשבת ויזואלית שהצילום בה מהווה נדבך חשוב ביותר. "אני משקיעה המון זמן באיך שהסרט יראה, הרי זה קולנוע. הצד האמנותי של הסרט ממש חשוב לי גם כי אני באה מרקע של תיאטרון, אמנות ותיאטרון בובות", מספרת זייבק-חדד. "מעניין אותי ליצור סרט קולנוע, לא כתבה לטלוויזיה. אז הדבר הראשון היה לשבת עם איבון מיקלוש הצלמת ולחשוב ביחד. הייתה בסרט מחשבה ויזואלית משותפת שלי ושל איבון ולפני כל יום צילום חשבנו המון זמן ועבדנו וערכנו דיונים. חיפשנו יחד לוקיישנים (מיקומים) ובתוך הלוקיישנים מקומות מעניינים שישרתו את הסיפור. מכיוון שעם איבון עבדתי גם על הסרט הקודם שלי, "דומא", לא רצינו לחזור על עצמנו אז חיפשנו דרכים אחרות שישרתו את הסיפור. אני ממשיכה לעבוד עם אותם אנשים, גם עם איבון וגם עם ערה לפיד, העורכת, עבדתי הרבה זמן והמשכתי".
הבחירה לעבוד עם צוות נשי הייתה במודע? זה עקרון שחשוב לך?
"בסרט הקודם זו הייתה ממש החלטה, שיהיה צוות נשי. עוזרת הצלם בו, הסאונדוומן – כולן נשים. בסרט הזה פחות התעקשתי. לפעמים היה עוזר צלם וסאונדמן גבר. אבל על איבון ועל ערה לפיד, שהיא עורכת מדהימה שעבדה איתי זמן רב, לא התפשרתי. אני כן ראיתי בזה חלק חשוב מהתהליך מאחר והסרט מביא סיפור של נשים. לא חושבת שהייתי עובדת עליו עם עורך שהוא גבר, למשל".
לפני יותר מ-40 שנה, שמעה הבמאית בעיר הולדתה נצרת סיפור מצמרר: סבתא טפטפה לאוזן של נכדתה הצעירה כספית וכך הרגה אותה. הסיבה, כנאמר בסרט, הייתה כבוד המשפחה. לאחר עשרות שנים בהן הרגישה שהסיפור ממשיך לרדוף אותה, יצאה עביר לנסות ולהבין את המושג "רצח על כבוד המשפחה", שנותן כביכול לגיטימציה מוסרית למה שהוא, בפשטות- רצח. אלמנט הכספית ממשיך ומלווה את הסרט לכל אורכו בטפטופים זכים המזכירים גם כתמי דם שהוסתרו ונעלמו. "כל הסיפור של הכספית בתוך הסרט זה רעיון שפיתחתי עם איבון במשותף", היא מספרת. "בכלל בחירות שאני עושה והחלטות אמנותיות – לוקח לי המון זמן לעשות אותן. אני עובדת ממקום שהוא מאוד רגשי, אינטואיציות ותחושות בטן".
גם הפוליטיקה צפה ונמצאת בתוך הסרט, אזלת היד של המשטרה, הרוצחים שממשיכים להסתובב חופשיים. את צופה איזשהו שינוי בנושא?
"אני כן מאמינה או יותר נכון רוצה להאמין שזה יכול להשתנות. אם לא הייתה לי אמונה לא הייתי עושה את הסרט. כשאני מראה את הסרט אומרים לי שהתמונה המשתקפת ממנו מאוד שחורה, ללא תקווה, אבל אני ישר אומרת שאני מאמינה שהמצב ישתנה. חשוב לי לראות תגובה של צעירים לסרט הזה ואת המקום הרגשי שהסרט יוצר אצלם. הם מספרים שהסרט נשאר להם בראש ומהדהד, זה עושה את השינוי. או לפחות תחילתו של שינוי. אני מקרינה את הסרט מול אוכלוסיות שונות ומגוונות, גם לבעלי מקצוע בתחום הרווחה והם תמיד שואלים את עצמם מה אני יכול לעשות הלאה. זו חלק מהמטרה שלי".
ראיון זה הוא חלק מראיון שפורסם במלואו לראשונה באתר "שורה ראשונה: מגזין קולנוע וטלוויזיה ישראלי"