מרגישות בבית

אני רוצה לספר לכם קצת איך אני מרגישה, כי אני יודעת שיש עוד א.נשים שמרגישות כמוני והייתי רוצה לתת לנו קול. אז אני אדבר רגע בשמנו, לשם התרגיל.

אז מה שלומנו? אתם שואלים.

ובכן, אנחנו מרגישות טוב. טוב מאוד, אפילו. אנחנו רגועות. לשם שינוי.

לראשונה בחיינו, העולם הסתנכרן עם הקצב שלנו, אחרי שכל-כך הרבה שנים נאלצנו אנחנו להסתנכרן איתו, תוך כישלון תמידי. פתאום יש הלימה בין הפנים לחוץ: תחושת חוסר המשמעות, חוסר הוודאות, התשישות, הבלבול, כל אלו הם כבר לא רק נחלתנו. אנחנו לא צריכות להחזיק אותם בבטן ולהסתיר אותם מהסביבה, להתנהג כאילו ברור שהחיים הגיוניים ומוצדקים ומובנים, למרות שבתוכנו אנחנו מרגישות שלא כך היא, ורוצות עשרים פעמים ביום להרים ידיים ולהתחבא מתחת לשמיכה. עכשיו אפשר, עכשיו מותר, עכשיו חובה.

הכל סגור, הכל בוטל. אין מה לפספס, אנחנו לא צריכות לבחור. זה מרגיע אותנו מאוד. אנחנו רואות הודעות על אירועים שמתבטלים ונושמות לרווחה. עוד אירוע שלא נפסיד. סוף סוף, שום דבר לא קורה בשום מקום אחר. אנחנו לא מאחרות לשום מקום. אנחנו לא מוותרות לעצמנו.

לא מפריע לנו להיות בבית. אנחנו אוהבות להיות בבית. כל החיים אנחנו מרגישות אשמות בגלל זה כי אומרים לנו שלהישאר בבית זה התנהגות דכאונית ולא חברתית ולא בריאה, וצריך להרים את עצמנו וללכת לעבודה וללמוד ולעשות דברים ולהתקדם בחיים, ואנחנו מותשות מזה כל-כך אבל ממשיכות להילחם כל בוקר לצאת מהמיטה כי אחרת יאשפזו אותנו או ילעגו לנו או שנגווע ברעב, ועכשיו יש לנו אישור מהרופא ומראש הממשלה לעשות מה שאנחנו הכי רוצות – שזה כלום. שום כלום. לנוח. לישון עד שתגמר כל העייפות שאגרנו במשך עשרות שנים של מרוץ בקצב שגבוה פי 1,000,000, מהקצב שלנו, עייפות שאף שבת וחג לא הספיקו להרוות מעולם.

מה אנחנו עושות כל היום? שום דבר מיוחד. קצת פייסבוק, קצת YNET, קצת כלים, קצת כביסה, קצת קפה, פרוסת לחם, סיגריה, טלפון פה ושם. סרטון בווטסאפ. יותר מזה התודעה שלנו לא יכולה להכיל עדיין. אנחנו אפילו לא בשלב של לקרוא ספר או לראות סרט. אולי עוד כמה ימים. אולי. אנחנו עדיין לא פנויות. יש לנו שנים של עומס יתר שצריך להתפרק. רק התחלנו את המנוחה שלנו.

תמיד רצינו לנוח, אבל הרגשנו עם זה כל-כך רע. עצלנית! נמושה! ילדה קטנה! מורדת! חסרת משמעת עצמית! עכשיו אנחנו מצטיינות, מבלי להתאמץ בכלל. אנחנו מתאימות למצב החדש, כמו עץ שגדל כל הזמן בתנאים לא מתאימים ופתאום במזג האוויר הנכון לו הוא פורח ומשגשג. יש אנשים שנטרפים מהרעיון להישאר בבית עד להודעה חדשה, אבל אנחנו מוצאות בו מענה לחלום שהתביישנו אפילו לחלום.

אנחנו מתפלאות לראות באיזו מהירות היום בא ונעלם, מבלי שעשינו כלום. אנחנו מחפשות את השוט שיכה בנו אבל הוא לא יכול להגיע אלינו בגלל הסגר. הזמן עמד מלאכת. הוא עצר, כמו שתמיד רצינו.

אתם אולי מתפלאים (גם אנחנו קצת) כי תמיד נראינו כל-כך עסוקות ונמרצות, מלאות עשייה ויצירה. אבל מתברר שזה נבע בעיקר מפחד – להפסיד, להיכשל, להתחרט, לאכזב אחרים ובעיקר את עצמנו. עכשיו, כשמוסר העבודה בחל"ת, כשהשופט הפנימי בבידוד, כשהביקורת העצמית מחכה לתוצאות הבדיקה שלה, עכשיו הילדה הפנימית שלנו סוף סוף יכולה לצאת לחופש הגדול.

אנחנו לא מפחדות. עברנו כבר דברים *הרבה* יותר גרועים מזה. פחדנו שיפלו לנו טילים ומטוסים ובניינים על הראש. פחדנו שיירו בנו בדרך לבית ספר ויפוצצו אותנו בנסיעה חזרה. ראינו תמונות של איברים מפוזרים ברחוב ודמיינו אותם נתלשים מגופנו בהינף פיצוץ והתנגשות. אנחנו מפחדות יותר ביום-יום, כשנוסעות במכונית במהירות בלתי נתפסת צמוד למיליון מכוניות מהירות אחרות שבכל רגע יכולות להתנגש בנו, כשטסות באוויר ולא מבינות איך זה בכלל אפשרי, כשעומדות ברמזור ואוטובוס עובד לידנו ומעיף לנו רוח על הפנים. אנחנו מפחדות כל יום כשאנחנו נזכרות שהחיים שלנו תלויים בשיקול הדעת והריכוז של נהגי וטכנאי רכבות/מכוניות/מטוסים/מנופים/מסורים/מלגזות שמזמזמות סביבנו כל היום וכל הלילה, כשאנחנו הולכות מתחת לפיגומים, נכנסות לאולמות סגורים, נוסעות במעליות, ברכבלים, הולכות על גשרים, עומדות על מרפסות. מי בנה את זה בכלל? אפשר לסמוך עליו? הכל כל-כך לא יציב, הכל מהיר מידי, חזק מידי, מאיים לרטש אותנו בכל רגע. הכל עומד להתפרק וליפול ולהתרסק ולפצוע ולהרוג.

אנחנו חיות בפחד הזה כל יום. עכשיו אנחנו מרגישות דווקא בטוחות. בבית. בשקט. בלי הפרעות *בלי ציפיות*. סוף סוף אנחנו נורמליות. אנחנו מתאימות.

פורסם במקור כפוסט: https://www.facebook.com/yaara.danielle/posts/10157563230507663