ככל שהדבר נוגע לתופעת האלימות כלפי נשים קולם של גברים כקבוצה מובחנת, כקולקטיב, כמגדר, כמעט ואינו נשמע בציבוריות הישראלית. בכנסת עוסקות בנושא זה בדרך כלל חברות כנסת, בתקשורת עוסקות בו בעיקר עיתונאיות ובשדה האקטיביזם החברתי פועלים עשרות ארגוני נשים. למרבה הצער אין כמעט ארגוני גברים שמשמיעים קול ברור היוצא מנקודת מבט שוויונית/פמיניסטית בנוגע לתופעת האלימות כלפי נשים. יתרה מכך, ברוב המקרים החברה הישראלית "מוותרת" לגברים בעניין זה ואינה דורשת מהם לנקוט עמדה חד משמעית המגנה את התופעה, או לעשות חשבון נפש קולקטיבי ביחס לגורמים ולסיבות שעומדים מאחורי היווצרותה.
מדוע בכלל חשוב שגברים יביעו עמדה פומבית ברורה בנושא זה?
ראשית, מפני שאלימות כלפי נשים היא תופעה רחבה ועמוקה שמהווה פגיעה אנושה בזכויות האדם של מחצית מהאוכלוסייה, ומן הראוי שכל אדם בעל מוסר ומצפון יתקומם כנגדה. לאחר עשרות שנים שבהן אחיותינו הנשים עמדו לבדן בחזית המאבק נגד התופעה הגיע הזמן שגם גברים יגלו סולידריות ויתייצבו לצדן. הרקע המגדרי הברור של התופעה תובע מגברים אחריות מיוחדת נוספת לפעול בקרב נערים וגברים אחרים לשינוי תפיסות עולם ופרקטיקות התנהגות באופן שיהווה מהלך מניעתי חשוב ומשמעותי. העובדה שגברים מחזיקים (עדיין) במרבית עמדות הכוח וההשפעה במדינה ובחברה מהווה נדבך נוסף שמדגיש את חשיבות רתימתם והירתמותם של גברים לתהליך של שינוי בתחום זה. ככל שגברים רבים יותר יצטרפו למאבק בתופעת האלימות כך יסייע הדבר למיצוב הנושא כסוגיה חברתית-כללית, ויוציא אותו מהנישה 'הנשית/פמיניסטית' בה הוא מקוטלג כיום.
אז מדוע הם בכל זאת שותקים?
ראשית, גברים גדלים מגיל צעיר תוך סימביוזה והזדהות עם המבנה החברתי הפטריארכלי, אינם ששים לערער על מוסכמותיו והם עיוורים במידה רבה לפריווילגיות החברתיות שלהם. שנית, גברים מתקשים לזהות את הרווחים האישיים שיצמחו להם מתמיכה במאבקים בשדה המגדרי, וסוגיית האלימות כלפי נשים באופן ספציפי איננה בעיה קיומית עבורם. שלישית, לגברים רבים חסר ידע בסיסי בנושאים מגדריים, כמו גם מודעות להיקפה וחומרתה של תופעת האלימות כלפי נשים על ביטוייה השונים. רביעית, גברים חשים איום על עצם זהותם המגדרית מהצטרפות למאבק שמונהג על ידי נשים, מתויג כנושא נשי/פמיניסטי ומחייב אותם להתעמת בצורה כזו או אחרת עם גברים אחרים. חמישית, קיים בלבול אצל גברים לא מעטים בין אשמה (אישית) לאחריות (חברתית): הם חשים כי השיח סביב הסוגיה מפנה אליהם אצבע מאשימה בנקיטת אלימות, ומתקשים להסתכל על התופעה החברתית הזאת ממבט-על, ולכן מגיבים בהתגוננות ובהתקפות נגד. ולבסוף, קיימת אצל גברים רבים תפיסה דיכוטומית של הנושא כאילו מדובר ב'נשים נגד גברים' (מצב של Win-Lose), ובגברים 'רעים' (שמבצעים פשעי אלימות) לעומת גברים 'טובים' (שאינם קשורים כלל לנושא). קיים קושי בקרב גברים לזהות את רצף הפרקטיקות המגדרי/חברתי שלאורכו מתקיימות תופעות שונות של פגיעה, תוקפנות ואלימות כלפי נשים.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לעודד גברים להצטרף למאבק?
אנו באסל"י (ארגון סרט לבן ישראל) מאמינים כי מקורותיה של תופעת האלימות כלפי נשים נעוצים באופן שבו מעוצבת תפיסת הגבריות בחברה שלנו, ולכן יש צורך דוחק לשנות חלקים נרחבים ממנה. על מנת להתניע מהלך כזה אנו מנסים להישען דווקא על מספר מרכיבים חיוביים בתפיסת הגבריות המסורתית, כמו לקיחת אחריות, גילוי מנהיגות ויכולת פעולה, וקוראים לגברים למנף היבטים אלה לטובת מטרה חדשה – הלא היא המאבק באלימות כלפי נשים. נדבך מרכזי בתהליך השינוי הזה הוא פנייה ישירה של גברים לנערים ולגברים אחרים: כך נוצרים מודלים חדשים של גבריות שאינה נרתעת מעיסוק בנושא למרות התיוג 'הנשי' שלו, וככל שהמעגל מתרחב הדבר מסייע להפחתת חששם של גברים אחרים מלעג וגינוי בתוך 'קבוצת השווים' שלהם. הפנייה לגברים נעשית תוך שימוש בלשון "אנחנו" (כי גם אנחנו חלק מהמגדר הגברי) והשתדלות להימנע מהטפות והאשמות, אך גם מבלי לוותר לגברים על הצורך בחשבון נפש אישי וקולקטיבי. לכך מצטרפות המשגה והעברת ידע על תהליכי הבניית הגבריות, קריאה ללקיחת אחריות והדגשת היכולת שלנו כגברים לפעול ולהשפיע על סביבתנו הקרובה ועל החברה כולה למען שינוי הפרדיגמות המגדריות והאקלים החברתי שמאפשרים את קיומה והתמשכותה של תופעת האלימות כלפי נשים.
לבסוף, ראוי להדגיש כי הצלחתו של תהליך חינוכי-הסברתי ארוך טווח מעין זה תלויה במידה רבה בהירתמותה של המדינה, ובעיקר מערכת החינוך, למימושו, העמקתו והרחבתו.
"ארגון סרט לבן ישראל" הוקם בשנת 2013 כחלק מתנועת 'סרט לבן' (White Ribbon) שהיא התנועה הגדולה בעולם של גברים ונערים הפועלים לשים קץ לאלימות נגד נשים ונערות, וכן לקדם שוויון מגדרי, יחסים בריאים בין המינים וחזון חדש של גבריות.