אני שמנה. אז מה?

בת 33, עיתונאית ויזמית חברתית ופוליטית. מייסדת המיזם "פוליטיקאיות צעירות", לעידוד כניסתן של נשים צעירות לפוליטיקה הפועל באוניברסיטאות המובילות בישראל. כותבת על פוליטיקה, נשים, נשים ופוליטיקה, דימוי גוף, סקס ויחסים. אישה סקרנית מאוד. מאמינה שהאישי הוא הפוליטי ולכולנו אחריות להפוך את החברה בה אנו חיות לטובה יותר. וכולנו יכולות.

אני שמנה. השומן בידיים שלי מתפרץ מהגופייה. יש לי, "רגליים של כדורגלן". הירכיים שלי מתחככות אחת בשנייה כשאני לובשת שמלה. יש לי שפשפות. אני צריכה ללבוש טייץ או למרוח שמן, ויש שממליצות על דאודורנט בין הירכיים כדי שהן לא ישרפו. הנה עוד משהו לקחת בחשבון כשאלך לים עם ביקיני, ותבהו לי בבטן ובתחת ובצלוליט, ותחשבו לעצמכם: "איזו מסכנה", או "איזו אמיצה".

אני לא מסכנה. אני לא אמיצה. אני שמנה.

אני יודעת מה אני בשבילכם, הגברים. אני השמנה הזאת שמתאמנים עליה. השמנה שאתם לא מוציאים מגבולות המיטה. השמנה שלא תביאו לאמא, בטח שלא לחברים. השמנה שאתם קוראים לה "סטייה" או "פטיש", כאילו אני קטגוריה בפורנו.

בשבילך, אני השמנה שתלטף לה את הבטן ותמלמל "אלוהים איך אני חולה על זה", אבל שלא תרצה שהילד שלך יגדל בבטן הזו. השמנה שבחדרי חדרים תגיד לה שככה נראית אישה אמיתית – עסיסית, סקסית, שופעת. השמנה שתנסה לנחם אותה כשתאמר לה שהרבה יותר כיף ונעים להיות איתה מאשר עם בחורה רזה, כי "יש מה לתפוס". זה בטח יגרום לה להרגיש טוב.

אני השמנה שאתה חושב שצריכה לפצות אותך בגלל שהיא שמנה. איך לפצות? אתה יודע בדיוק איך. כי מה יש לי לתת לך חוץ מזה? בשבילך אני לא יותר מגוף. רק שמנה.

ומה שיותר פוגע – גם אתן לא רואות בי יותר מזה.

אני השמנה שתעשי לה לייק בפייסבוק כשהיא תצטלם בביקיני אבל תפחדי להיות היא. שתכתבי לה "איזה מהממת" אבל תחשבי "איך היא יוצאת ככה מהבית". השמנה שתפרגני לה על החבר החתיך אבל תהיי בטוחה שהוא איתה כי אף אחת לא רצתה אותו. השמנה שתגידי לה "כל הכבוד שאת מדברת על זה, שלא אכפת לך מה חושבים", אבל תחשבי שאין לה מודעות עצמית.
ואם מישהו יחשוב בטעות שאת שמנה, את תיעלבי ותיפגעי ותרגישי נורא. אין דבר יותר מעליב מזה. אף אחת לא רוצה להיות שמנה.

אף אחת לא רוצה להוכיח כל הזמן שהיא יותר מעשרות קילוגרמים עודפים. אף אחת לא רוצה להיות אישה סוג ב'. זאת שהולכת מאחור, זאת שמסתכלים לה בצלחת, זו שמותר להעיר לה על המראה, זו שחייבים לעזור לה כי היא "בסכנת חיים". זו שאיבדה שליטה.

אתם חושבים שזה עובר לידי? שזה לא פוגע? שזה קל לצאת כל יום ולזקוף את הגב כשאני נתונה לביקורת בלתי פוסקת מכל מי שסביבי? להאמין שאני יכולה באמת לעשות כל מה שאני רוצה כשאתם מזכירים לי יום-יום שהגוף שלי לא טוב מספיק, שאני פגומה?

זה לא עובר לידי. זה פוגע. וכל בוקר, כשאני מסתכלת במראה, אני מזכירה לעצמי שזה רק שומן. שכרגע יש לי קצת יותר ממנו. ושזה לא הדבר היחיד שמגדיר אותי.

כן, אני שמנה. אבל אני לומדת לקבל את זה. עכשיו, תקבלו את זה גם אתם.

***
את הטקסט הזה כתבתי לפני כמעט שנה, ואתם יכולים לראות אותי אומרת אותו בווידאו שאורכו שלוש דקות, בו צפו כמעט מיליון איש ואישה בישראל. אני רואה אותו ועדיין מצטמררת. אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליי ולהקשיב לי, כי עדיין כל מילה כל כך מדויקת לי. לא הפסקתי להתעסק בגופי ולו לרגע, ואני לא חושבת שזה ייפסק גם בעתיד. 

כתבתי את הטקסט הזה, בשיתוף העורכים ניב שטנדל וקרן ליבסקי מ-Mako לאחר שינויים רציניים במשקל גופי. לפני חמש שנים כמעט החלטתי לעשות דיאטה ולהפוך ל"כוסית", מתוך אמונה שכך "החיים שלי יסתדרו". שם, ב"ארץ הכוסיות" בטוח יהיה לי חבר, בטוח תהיה לי עבודה טובה, בטוח יהיו לי ציונים טובים יותר בלימודים ובטוח אהיה שמחה. אני רוצה שהחיים שלי ייראו כמו פוסטר צבעוני ונוצץ עם חיוכים לבנים והרבה שמש שמאירה על גוף שזוף וחלק. ורזה כמובן. האושר, המקושר תמידית לגוף חטוב וקל משקל, הובטח לי ומובטח לנו בכמעט כל מפגש שלנו עם "העולם החיצון". בפרסומות, בסרטים, בסיפורי הצלחה. את מקבלת חיזוק חיובי כשאת מצליחה לרדת במשקל ואחת המחמאות אם לא ה-מחמאה עבור אישה, היא "וואו, איך רזית!".

ואני, רציתי להיות רזה. אז ירדתי כמעט 20 קילו וחוויתי מה זה להיות מידה 36 אחרי 42, אבל באופן לא מפתיע ה-20 האלה חזרו פלוס 15, וכשעברתי את ה-90, לא יכולתי להתעלם מהשינוי הדרמטי בחיי. גם לא יכולתי להתעלם מהעובדה ששינויי המשקל וההתעסקות בו, היא לא מנת חלקי בלבד, אלא עניין שמעסיק נשים רבות, תעשיות שלמות ומגלגל הרבה מאוד כסף. אני קוראת לזה "תעשיית השנאה לעצמנו", שמלמדת אותנו שלעולם לא נהיה טובות מספיק.

היום, כמעט חצי שנה לאחר שהסרטון שוחרר לאוויר העולם, אני עדיין מתעסקת במשקל גופי, אולי קצת פחות ואולי עם טיפה יותר השלמה, אבל עדיין לא מקבלת אותו ואותי לחלוטין, כי המסרים נותרו אותם מסרים, הפרסומות אותן פרסומות והמקרים היחידים בהם רואים נשים עגלגלות על המסך, זה כשגוף מסחרי מנסה להתחבב גם על קהל ה"פלאס סייז" (מידות גדולות), אך לרוב באופן ציני ונצלני, שממשיך להגדיר את בעלות המשקל העודף, כ"לא נורמאליות". לפעמים אני מרגישה שבא לי להיות רזה רק כדי שהיא תפסיק להעסיק אותי, המידה של המכנסיים. די כבר, אני חושבת לעצמי, אני רוצה שזה יהיה נון-אישיו. שזה פשוט יהיה נתון שלא מכיל בתוכו את כל ההבטחות וההצלחות שאני יכולה להשיג, או מצד שני, את הסיבה לכל הכישלונות והעצבויות בחיי.

בראייה מפוכחת, אני מרגישה שהמראה החיצוני שלי אף פעם לא יפסיק להעסיק אותי. אולי זו ההשלמה היחידה שיש בסיפור הזה. ולפחות, אני אומרת לעצמי, אני מקווה שקירבתי אותי, ואותנו, למקום מעט יותר כנה ואמיתי, באופן בו אנחנו מסתכלות על עצמינו במראה. אני שמנה, אני רזה, אז מה. אז מה?

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *