אקטיביזם חינוכי אימהי – מתוך מקרה אמיתי

אמנית פמיניסטית רב תחומית המתמחה בחקירת מעמד וסטטוס האמא/אימהות ועבודות שקופות בהקשר תרבותי כלכלי פוליטי. בעזרת יצירות וסיפורים הופכת את הבלתי ניראה ונספר לניראה ונספר. שפתה: אמנות/ תערוכות/ סרטונים והרצאות חזותיות סיפוריות. בין פרסומיה: סרט זוכה פרסים, פרקים בספרים רבי מכר בעברית ואנגלית, תערוכות דגל בפמיניזם הישראלי, והרצאות בכנסים בינלאומיים.

"בנוגע לשיעורי בית", אמרה המחנכת בטון שלא מבשר טובות, כאשר ישבנו איתה יחד עם הבן שלנו ביום ההורים הקלאסי במחצית השנה… עצרתי אותה עם מבט מחייך ואמרתי; "אהמממ, לפני שאת ממשיכה, את זוכרת עם מי את מדברת, נכון? אימא שמתראיינת בטלוויזיה על כך שלא צריך שיעורי בית". 

"שיעורי בית למי זה טוב"1 – הוא דף הפייסבוק הראשון בארץ אשר העמיד בספק ואתגר את האקסיומה לגבי שיעורי הבית. בטח ובטח במתכונתם הקלאסית הנוכחית. הקמתי אותו ב-2011 לאחר תחקיר ארוך, עבור הבן שלי, ויחד עם הבן שלי, אשר הצטלם לצילום המופיע בראש הדף2.

הבן שלי, תלמיד יסודי בכיתה ה', חזר מיום הלימודים הראשון בשנה – עצבני. העמיסו עליהם כמויות לא הגיוניות של שיעורי בית. גם אני סבלתי, כי מה לי ולחומר שהוא לומד? אני לא מורה של בתי ספר יסודיים, ואני לא אמורה להיות היד המבצעת-מוציאה לפועל של בית הספר. אני לא אמורה להיות עוזרת ההוראה של המורה. או של מערכת החינוך. ואני לא נלהבת לכפות על הילד שלי (ועל עצמי) לעשות משהו שאני לא מאמינה בו. 

בית הספר הופך אותי – האמא, בכפייה מאוד מתוחכמת ולכאורה תמימה – לשותפה שלו וכך לאויבת של הילד שלי. כי אם לא אעזור לילד שלי – אני אימא רעה. אני דופקת אותו. הוא עלול להתדרדר בלימודים. ואיזו אימא רוצה לדפוק את הילד שלה? יש מעין הנחה שהאג'נדה של בית הספר היא גם האג'נדה של ההורים. ההנחה הלא מדוברת היא שאני, האימא שלו, רוצה שהוא יצליח, (ברור) ועל כן אני אעזור לו עם שיעורי הבית. אבל ההנחה הזו לא לוקחת בחשבון שקודם כל – מדובר בזמן – שלי. ו"זמן" – זה גם כסף. במיוחד עבור עובדת עצמאית. בנוסף, הזמן שלי עם הבן שלי הוא הזמן שלי עם הבן שלי. ואני אחליט כיצד להשתמש בו. בזמן שלי עם הבן שלי אני מעדיפה להתקרב אליו. להכיר אותו בדרך שלי. לברר מה הדברים שמעניינים אותו בלי קשר לבית הספר, לדוגמא. בנוסף, הפרשנות של המילה "הצלחה" – היא מאוד אינדיבידואלית. איך אני תופסת "הצלחה" ואיך הממסד תופס "הצלחה" הם שני דברים שונים. מילא אם היתה מתקיימת הדדיות ובית הספר היה הופך ליד המבצעת של הבית ומלמד את ילדיי איך לבשל, לנקות את הבית, את בית הספר, לתכנן רשימת קניות, או למיין ולקפל כביסה (שבינינו, הם שיעורי הבית האמיתיים). אלו התפקידים שלי כהורה, והורות זו עבודה במשרה מלאה. אשמח לקצת עזרה בחינוך בנושאים הללו. במיוחד ממורות שהן בדרך כלל נשים, שבדרך כלל מבצעות את רוב מטלות הבית בבית של עצמן. 

כפמיניסטית ידעתי שאימהות מגויסות בעל כורכן להיות הזרוע המבצעת של התרבות – ובתי הספר הממלכתיים הינם מוסדות החברה, בדומה לצבא. פתיחת הדף הייתה אקט התנגדות ואקט חיבור. התנגדות לממסד, ולניסיונו לסכסך ביני ובין בני, וחיבור מרגש בין אימא לבן שלה, במטרה להקטין את הסבל שלו על ידי כך שעוד א/נשים יוכלו להזדהות עם הנושא וכך הוא יקבל עדות לכך שהוא לא לבד בסבל שלו. קודם כל אימא שלו בצד שלו. ולא רק אימא שלו. עוד הרבה א/נשים3. לא הוא הבעיה, וגם לא אני, אלא השיטה היא הבעיה (כלומר, זו בעיה מערכתית). אם השיטה היא הבעיה, אז גם המורה לא הכי "אשמה" כי הבן שלי מבין שרוב המורות הן בנות ערובה של מערכת החינוך הגדולה, כמוהו. 

עשיתי "ונהפוכו". הפכתי את היוצרות. אמרתי לו שמערכת החינוך היא זו שלא עושה שיעורי בית. כי אם נציגות/י מערכת החינוך היו קוראות את כל החומרים, מחקרים, ספרים ורואות את הסרטים שראיתי וריכזתי בפייסבוק, הן היו מבינות עד כמה שיעורי בית בבתי הספר היסודיים במתכונתם הנוכחית – מיותרים. 

הבן שלי קיבל לגיטימציה לסבל שלו, קיבל את תמיכת הוריו, ונרגע. ואני תמכתי בו בדרך שלי. כאימאנית4 פמיניסטית אקטיביסטית. כתבה במוסף ידיעות אחרונות התפרסמה בין היתר5 על בסיס תחקיר שלי, והתראיינתי לכמה ראיונות בתכניות הבוקר (כי אימהות זה נושא לבוקר). חיברתי את הפרטי לציבורי. יצרתי שותפות אימא–ילד. סירבתי ולא רק סירבתי, גם פעלתי בחיוב. הקמתי מקום ברשת בו ריכזתי את חומרי התחקיר שעשיתי בנושא שיעורי בית, שהתבסס, בין היתר, על תסריט שכתבתי הרבה שנים קודם לכן בנושא החינוך לאמנות במוסדות להשכלה גבוהה, שכותרתו – "להיות אמן זה לוקסוס". 


1 הלינק לדף פייסבוק "שיעורי בית למי זה טוב" https://www.facebook.com/nohomework.israel/
2 על הולדת דף הפייסבוק "שיעורי בית למי זה טוב?", ועל הקשר למחאה החברתית של- 2011 ניתן לקרוא בטקסט שפרסמתי באתר "נשים מדברות אימהות" שהקימה ומנהלת לימור לוי אוסמי. להלן הלינק לטקסט, שכותרתו ציטוט מדבריה של קרול גיליגן בהרצאה במכללה למנהל; "איך אפשר להיות אימא ולא להפגין": https://tinyurl.com/3e8sx9t
3 בכל ראיון טלוויזיה דבר ראשון שאלו אותי כמה לייקים יש לדף. מה שעניין את המראיינים היה כמות, ולא איכות. שזה די מזכיר את הפוקוס של שיטת מדידת הצלחה בבתי הספר; ציונים (כמה) ולא תוכן, משמעות או יצירתיות. חשוב לי להדגיש שלא עניין אותי כמות הלייקים. לא רציתי להפוך לעבד לדף שיצרתי, ולא היה ברשותי זמן לעוד מאבק ארוך שנים. אותי עניין לרכז את החומר במקום אחד, ונגיש לציבור. העשייה, הסולידריות עם הבן שלי, וכמה עשרות לייקים עשו את העבודה.
4 אימאנית, או אימנית, היא מילה חדשה, מה שקרוי "ניאולוגיזם", אשר נוצרה תוך כדי שיחה בין האוצרת וחוקרת ד"ר נאווה סביליה שדה וביני, שירה ריכטר. באותה תקופה חזרתי מכנסים בחו"ל אשר הגדירו מילים חדשות לנושא היחסית חדש – מחקר אימהות אמניות. אימאנית היא אישה אמנית, אשר יוצרת וחוקרת אמנות בנושא אימהות. הפעם הראשונה שהמילה מופיעה בפומבי היתה בהרצאה החזותית שלי ביום העיון בסמינר הקיבוצים בנושא "הדרת נשים בשיח האמנותי" 21.12.14 כותרת ההרצאה: הנושא הנפיץ: "אימנות" (אמנות על אימהות). לינק לפרסום: https://www.smkb.ac.il/resources/newsletter/article-page/exclusion-of-women
5 "שיעור בשיעורים", היתה כותרת הכתבה שנכתבה על ידי תמר מור סלע.

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *