א. הצגה מקדימה
החיבור שלי עם ארגוני נשים החל מאוחר (במחצית השנייה של שנות ה-90). האם הרתיעו אותי הנשים העסקניות מילדותי? נשות ויצ"ו הבורגניות עם השיער המנופח והצפורניים משוחות הלַק, או נשות ההסתדרות הטרחניות וחמורות-הסבר מארגון אימהות עובדות? או אולי הייתי מלאה בחוויה הנשית האמריקנית שלי, שלא חיפשתי את ההקבלה הישראלית שלה?
בסוף שנות ה-60 התחלת ה-70 שהיתי בסן פרנציסקו, ושם – איך אפשר היה שלא לקחת חלק בכל ההפגנות של "ילדי הפרחים" שמילאו השכם והערב את הכיכרות, המרתפים והאולמות? שייכת לא שייכת, צעדתי עם מסורבי הגיוס לוייטנאם; האזנתי לאינדיאני הבודד שהתיישב בבית הסוהר הנטוש על האי אלקטרז תובע את נחלתו מהאיש הלבן; הצטרפתי לפרוצות, הזועקות את אֲמַנת הזכויות שלהן מול הטייקונים שמילאו את בתי המלון הנוצצים במורד Powel Street ; וכמובן הצטופפתי עם אלפי הנשים ב- Union Square, מנפנפת שלטים של Women's Lib.
כשחזרתי במחצית השנייה של שנות ה-70 וסיפרתי על הפעילות לשחרור האישה (או לזכויות הלהט"בים, המילה עוד לא הייתה), נשמעתי כמו הברון מינכנהאוזן הבודה גוזמאות מארצות רחוקות שאיש לא שמע ולא ראה.
לפיכך לא בכדי מצאתי עצמי מתכנסת אך ורק בחיי האקדמיים מפלסת דרך לחקור ולהעלות את יצירותיהן האבודות של נשים-כותבות בתקופה של טרום-המדינה, כשההיסטוריוגרפיה הגברית מחקה אותן מסדר היום הציבורי. אבל במחצית השנייה של שנות ה-90, וליתר דיוק – אחרי רצח רבין, אי אפשר היה עוד להישאר בבית, ובוודאי לא בחדרי החדרים של אוניברסיטת בר אילן, בה התקבלתי בפנים מסבירות ולימדתי במשך שנים. גם ארגוני הנשים יצאו אז לרחובות, ואני כמו התעוררתי משינה עמוקה. איפה הייתי כל הזמן?
ב. תנועת הנשים בשחור
יום אחד עברתי על יד גינת שיינקין. התגודדו שם נשים עם יונה על טי-שירט לבנה ועם כתובת בת שלום. הן לא היו רבות, ועמדו בשורה אחת נושאות שלטים. נכנסתי ביניהן וידעתי שכאן מקומי. המרכז של בת שלום היה בירושלים, אך בתל אביב לא צלח כל כך. הנשים בגינת שיינקין, השתייכו כאמור לבת שלום אבל בה בעת היו חברות בארגונים חברתיים נוספים ("תנו לחַיוֹת לחְיוֹת", "נלא"פ – לעזרת אסירות פוליטיות", ועוד). לא הבנתי איך אותו קומץ נשים, מאכלס תמיד אותם ארגונים; ארגונים שהיו אמורים למלא עד אפס מקום את רחובותיה של תל אביב, והנה רק קומץ איכפתי זה מתייצב שוב ושוב בצמתי הדרכים בואכה העירה, זועק את האדישות החברתית של המוני נשות תל אביב.
באין בת שלום, הצטרפתי לאותן חברות שהיוו את הקבוצה של נשים בשחור – קבוצה שהתארגנה מחדש בתל אביב בסוף שנות ה-90, והציבה את מיקומה בשדרות בן ציון פינת המלך ג'ורג', כל יום שישי בצהריים. תנועת נשים בשחור היא תנועה בינלאומית שיוצאת למחות ולהפגין באמצעים בלתי אלימים, במקומות שונים בעולם, במצבים של מלחמה, כיבוש ודיכוי (שהלוגו הוא: "מלחמות מייצרות אלימות, ולא כל שכן אלימות נגד נשים").
התנועה בישראל הוקמה ב-1988, כמחאה על הצעדים הצבאיים שנקטה ישראל לגבי האוכלוסיה הפלסטינית, ובסופו של דבר הביאה אותה לכדי התפרצות אלימה ומעשי טרור כנגד היישוב היהודי (האינתיפאדה הראשונה). מכאן נטבעה הסיסמה "די לכיבוש" (המופיעה על השלט השחור בצורה של יד), ומכאן גם הבגדים השחורים של המפגינות, כאות של שכול ואבל להרצחם של קרבנות הסכסוך משני עברי המתרס.
מתחילה שָבתה את ליבי הדרך בה התקבלתי על ידי חברות הקבוצה. כולן היו פתוחות וזורמות, ובעיקר לא פורמליות. היה מפגש של פעם בשבוע תחת הדקל בשדרות בן ציון, ואם באתי – ברוך הבא, ואם לא באתי – גם כן "סבבה". לא הכרתי אף אחת מהן, אבל אף אחת מהן לא פנתה ל"תחקר" אותי למה ואיך אני כאן. וזה היה כל כך נוח ומתחשב וידידותי. הן קיבלו את נוכחותי כפי שהיא – שותפה לתפיסה הפוליטית, ולעמידה השקטה מ-1 עד 2. ואכן ההתחברות לנשים הזרות האלה, כשהן חולקות עימי תפיסת עולם שעד כה נתפסה אצלי כפרטית רק לי – עוררה בי תחושת קרבה, כאילו היינו ידידות זה שנים.
אבל מפתיע לא פחות הייתה הדינאמיקה החברית, שהתנהלה כמו מאליה באופן פמיניסטי כל כך. לא היו שם מנהלות או מארגנות או בעלות תפקידים או אקטיביסטיות שמחלקות משימות ואומרות מה לעשות. הייתה שם רק עלייה שטראוס, חברה וותיקה, שבלטה כמו "אחות גדולה" או "מבוגרת אחראית". חמש דקות לפני המשמרת הייתה מגיעה עם מכונית עמוסה – לחניון מול השדרה, ואנחנו שחיכינו לה תחת הדקל, היינו רצות לחניון לשלוף יחד איתה את השלטים והאביזרים, יריעות הבד והידיים השחורות, הצילומים והפוסטרים, והכסאות, והמטריות והפליירים באנגלית ובעברית, ומה לא. שטראוס הייתה מכוונת אותנו איך להוציא מה וכיצד, כי עם כל הבלגן, הכול התנהל בסדר מופתי.
ואחר כך… אחר כך היינו מעמיסות את כל הכְבוּדה עלינו, גוררות אותה לשדרה להגיע אל הדקל הנכסף,
וכאן תחתיו – היינו בונות לנו מקום משלנו – מותחות, מניחות, מְתַחְזקות, מנפנפות… כך בשולי מסלולי האופניים, כשאלה חותכים אותנו עולים ויורדים, אינם מבינים, כל שבוע מחדש, מה אנחנו עושות פה.
אפשר לומר שרבים הם הלא-מבינים אותנו. רק מעטים מרימים בוהן זקופה לומר "אנחנו אתכן", או "כל הכבוד" או "תמשיכו", אבל הרוב נעצרים בסקרנות, וכשנוכחים לדעת שהנשים האלה מציעות להפסיק את הכיבוש (איזה כיבוש? איפה יש כיבוש?), ולנהל שיח עם "אוייב", ולא עוד אלא עם "אימהות פלשתינאיות" – שומו שמיים. הם לא יודעים את נפשם מזעם, משתוללים (השתוללות של צעקות, הטחות אשמה, קללות, יריקות, התנפלות על הפליירים לקרוע אותם אחד אחד). כן, השתוללותם של רוב העוברים ושבים, קוצרת בנו בקצב של תת מקלע, והאור הרך של שעות הצהריים מטביע את כולנו בחשיכה מבהילה.
עם זאת, אי-הבנות פורצות פה ושם גם בינינו. אמנם הקולגיאליות נמשכת, ואחרי שעה 2, כשאנחנו אוספות את עצמנו ואת "רכושנו" להחזיר לחניון, אנחנו כמו מסרבות להיפרד ככה סתם, ופונות לבית קפה קרוב לשתות יחד. אבל ויכוחים לא פוסחים גם עלינו, ויש והם מתפתחים אפילו לכעסים.
הויכוח העקרוני הוא איך להגיב לציבור הסובב. כאמור, המשמרת, מעצם נוכחותה, עם השלטים והתמונות מעוררת אנטגוניזם, והשנאה מהציבור החולף-עובר רק הולכת וגוברת עם ההקצנה הפוליטית לכאן ולכאן. קהל בעל השקפה ימנית לא יכול לעבור לסדר-היום, אל מול חבורת הנשים הזאת. נהגים שחולפים ונעצרים ברמזור, צועקים "זונות" (פעם היו אלה "הזונות של עראפאת", היום סתם "שרמוטות"). חיילים שעוברים עם בנות זוגן לבלות בדיזנגוף סנטר, יוצאים מכליהם, לא מסוגלים להבין איך אנחנו – נשים סולידיות שמזכירות את אימהותיהם וסבותיהם- יכולות להציע שלום, כשכל ערבי הוא רוצח. יש שגוערים בנו עד כמה אנחנו תמימות וטיפשות, יש שמצלמים אותנו מכל הצדדים ישר לשב"כ, וכאמור יש שתוקפים, ולא פעם נקראת גם משטרה. אבל איפה אנחנו בכל אלה?
"לא צריך לענות להם", "לא צריך לחמם את העניינים", אנחנו שבות וחוזרות על העקרון של "לא לאלימות" (גם בשיחה). אבל יש ולא ניתן להתאפק. כל אחת והטמפרמנט שלה, וגם בינינו ישנן שנסחפות ל"טונים גבוהים", להסביר את עמדותיהן ולהשיב מנה אחת אפיים. אבל רק אם תפצחנה באותה דרך מילולית כמותם, וכבר המעמד הופך למהומת אלוהים, ומשום מקום צץ קהל שרק מצפה לשלהוב הרוחות. ואנו, צעירות ומבוגרות, חשופות מולם, וגם אם הכל מתנהל ברחבה ציבורית הומה אדם, מי ייערב לנו?! לכן המסר שלנו הוא לאו דווקא דין ודברים של הסבר או וויכוח; המסר שלנו הוא התמדה; התמדה שקטה של נוכחות. כך, כל שישי בצהריים, חורף וקיץ אביב וסתו, ניצבת המשמרת עם השלטים, להזכיר לכל עובר ושב כי עדיין יש כיבוש, וגם אם מכחישים או דוחים אותו – בשדרות בן ציון פינת המלך ג'ורג' הוא קיים, ומרצון או שלא מרצון – אי אפשר שלא להיות מודע לו, להגיב עליו, לזכור ולהיזכר.
ג. האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר
אי אפשר לי לספר על נשים בשחור ללא האגודה הישראלית ללימודי פמיניסטיים וחקר המגדר. אמנם אני פעילה בארגוני נשים נוספים, אבל שני אלה הולכים אצלי יחד כסיפור אוטוביוגרפי אחד – סיפור של שיח רעיוני פוליטי, חברתי פמיניסטי, שביקש לחֲבוֹר ולהשלים זה את זה. במה דברים אמורים.
בשנות ה-80 סיימתי את עבודת הדוקטור שלי, שם עסקתי ביצירתן הספרותית (לרבות התיעודית) של חֲבָרות מתיישבים ראשונים: הפוריטנים בהגירתם ממערב אירופה לאמריקה הצפונית לבנות עולם רוחני חדש (המאה
ה-17), ואגודות חובבי ציון בעלייתן לחַדֵש ימינו כקדם בארץ אבות (המאה ה-19). והנה להפתעתי הרבה, גיליתי כי בשתי קבוצות שונות ורחוקות אלה, גם הנשים, המתיישבות הראשונות, בלטו בכתיבתן ובמתן ביטוי לקול עצמאי משלהן. אז גם התוודעתי אל הדיון האקדמי התיאורטי שהחל להתפתח כתחום מחקר בין המינים (המילה "מגדר" עוד לא הייתה), ואז גם התחלתי להתעניין בארגוני נשים שעניינם אקדמיה פמיניסטית.
ב-6 במרץ 1998, נחגג – באוניברסיטת בר אילן – טקס היסוד של האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים וחקר המגדר. רות הלפרין קדרי (מהפקולטה למשפטים שם) הייתה בין המייסדות, והיא הזמינה אותי לקחת חלק במעמד (בשבילי מעמד זה נדמה למעין קונגרס ציוני ראשון. ואכן ההתרגשות שסחפה את מאות הנשים שהצטופפו שם עד אפס מקום, וקריאת ה"אני מאמין" האקדמי-הפמיניסטי של האגודה, צלצלה באוזני כהכרזה על לידת ישראלית חדשה – אישה פמיניסטית מעורבת ומשכילה, סולידרית וחוקרת). מאוחר יותר, כשהלפרין קדרי ביקשה מחליפה למקומה בהנהלת האגודה, היא הציעה לי להמשיך אותה כנציגה של אוניברסיטת בר אילן. הסכמתי.
בתחילה מלאתי את תפקיד העורכת של פרסומי האגודה. היו לנו מקורות מימון ודפנה למיש (החוג לתקשורת
בתל אביב), העמידה מעין עלון שיצא לפרקים. כשביקשה ממני להמשיך בפרסומו, בחרתי לשנות צורה ולהציע חוברת תלת-חודשית. כאן הקמנו מערכת (יעל רוזין, אדית זק), ואחרי תחרות קצרה להצעת שמות, קראנו לפרסום ח"מ בארץ (חקר מגדר בארץ, בעקבות הצעתה של דלית באום). באותן שנים של ראשית המילניום, בהן מרילין ספר עמדה בראש האגודה, הפעילות הייתה במלוא כוחה: עסקנו בעריכת מקראה מגדרית רב תחומית (יצאה לאור תחת הכותרת: ללמוד פמיניזם, מקראה, 2006), קיימנו כנסים שנתיים בינ-אוניברסיטאים (כל פעם עם מוסד אקדמי אחר), וביוזמתי ובארגוני, ערכנו את חגיגות הספרים (היבול השנתי של ספרי מחקר חדשים בנושאי נשים ומגדר, שהתקיים לראשונה בסמינר הקיבוצים, 2003).
האמנתי בפעילות שלי באגודה. האמנתי שתפקיד האגודה הוא בראש וראשונה לשמור ולהגן על זכויות המרצה והסטודנטית בקמפוסים (בהם הדומיננטה הגברית עדיין שולטת ומכתיבה); האמנתי להרחבה השורות באגודה, כאשר כל מחזור של סטודנטיות למגדר מצטרף אליה; האמנתי שנתרום יחד לפיתוח מערך ערכי פמיניסטי בהעצמת התכניות ללימודי מגדר באקדמיה ובשטח; אבל לא כך התפתחו הדברים. נראה שככל שפעלנו וקידמנו את האג'נדה שלנו, נחשפה יותר ויותר הבעייתיות בהתקבלותה של האגודה:
א. הבנו שהאגודה נופלת בין הכסאות: היא לא ארגון חברתי שעניינו עזרה לאישה המצוייה בשטח, על אפליותיה והגבלותיה (ומכאן אין היא זכאית למימון קרנות פילנטרופיים); ומאידך היא נתפסה בשטח כארגון איליטיסטי המסתייע מורלית וכספית על ידי מוסדות ההשכלה גבוהה (דברים שלא קרו מעולם). להפך. נוכחנו לדעת כי האקדמיה מסתייגה מאיתנו מכל וכל, ובעיקר מהתערבותנו בהצעת חוקים לשיוויונה ולזכויותיה של המרצה/החוקרת. ואכן כל אימת שהצענו מהלכים מְקַדמים בסולם דרגותיה של המרצה כאישה וכאם (כמו שנת שבתון או פוסט דוקטורט), שלא לדבר כשנאבקנו על כל מרצָה שפוטרה, מחלקה ללימודי מגדר שנסגרה, או מרצֶה שניצל מרות כלפי סטודנטית/סטודנט; בכל אלה – האקדמיה (הגברית) זיהתה בנו גורם פמיניסטי חתרני – והשיבה מלחמה שערה.
ב. לא רק המוסדות האקדמיים עמדו מנגד, אלא גם הקולגות שלנו, מרצות וחוקרות שהלכו ורבו בתכניות המגדר שקמו באוניברסיטאות ובמכללות השונות. כלומר, היו שהמשיכו לראות באגודה – ארגון גג של כל לימודי המגדר, ובמה משותפת לכל המרצות והסטודנטיות לשיח ולדיון מקצועי וחברתי; אבל היו שהתכנסו במוסד האקדמי שלהן, כשהן פועלות באופן עצמאי ובדלני, רואות בנו מתחרות, ומתרחקות מכל שיתוף פעולה. עניין זה בלט במיוחד, כאשר האגודה הגישה תכנית לייסוד כתב-עת אקדמי פמיניסטי, כדי להעניק במה ופרסום לעבודות המחקר של קהילת החוקרות הישראלית (וביניהן לחוקרות מתחילות ומתקדמות). אבל הוועדה שעסקה באישור ומימון כתב-העת (ביניהן קולגות שלנו), דחתה את ההצעה. הוועדה טענה שמוטב לפרסם מחקרים בכתבי-עת בחוץ לארץ, מאשר בכתבי-עת בארץ, כי הקרדיט למאמר בחוץ לארץ נתפס כיוקרתי ומקדם יותר. זו כמובן הייתה סטירת לחי מצלצלת לכל חוקרות המגדר בארץ (בכירות ולא כל שכן בראשית דרכן), באשר מכאן ואילך נשללה מהן האלטרנטיבה לפרסם בעברית, ולא כל שכן – מכאן ואילך לא ניתן היה להן להעשיר בחידושיהן את הציבור הישראלי-המתעניין, וממילא לא לתרום להעצמת התרבות הפמיניסטית בארץ.
ב-2001 פרסמה פיליס צ'סלר, חוקרת בתחום הפסיכולוגיה, ופעילה מובילה בתנועות הפמיניסטיות בארצות
הברית, את ספרה אי אנושיותה של אישה לאישה (Woman's Inhumanity to Woman). וכך היא כותבת שם: "הייתי רוצה שנשים יבינו שגם אם אנחנו אוהבות זו את זו ותלויות זו בזו קולקטיבית, כציבור של נשים אנחנו
לא-אנושיות, ולפעמים אפילו אכזריות וסדיסטיות זו לזו. ואכזריות זו קשה וכואבת ומשתקת". עם זאת במחקר זה צ'סלר לא באה רק להוקיע, אלא בו בעת גם להציע מעין סדנה טיפולית, אותה היא מכנה בשם "לתרגל אחיוּת" (Sisterhood).
כל ימי חברותי באגודה ללימודים פמיניסטיים, הן בהנהלה והן כראשת האגודה (מ-2013) ניסיתי "לתרגל אחיוּת", שהרי לא רק לימודי מגדר עומדים בראש מעינינו אלא גם מודעות והתנהלות פמיניסטית. אלא שלצערי, הכותרת של פיליס צ'סלר – אישרה את קיומה גם בקרב הקהילה המגדרית אצלנו.
היה זה ב-2015 כאשר קבוצת חוקרות בכירות, יצאה יש מאין ב"קול קורא" לארגון כנס ארצי שנתי ראשון של תכניות לימודי המגדר. האמנם? הלא הכנס הארצי השנתי הראשון התקיים ב-29 בנובמבר 1998, באוניברסיטת תל אביב, עם הקמת האגודה במרץ אותה שנה (ולאחר מכן כנס ארצי כל שנה ושנה). אם ביקשה קבוצה זו לחדש ולהמשיך במסורת זו – בבקשה, אבל לחתור תחת האגודה שבמשך שנים הובילה את לימודי המגדר (ובתוך כך הכנס), ובמחי יד למחקה ולהשכיחה מסדר היום האקדמי העכשווי, ולא כל שכן – ההיסטורי. יתרה מזו, חוקרות אלה הצהירו כי הכנס מיועד אך ורק להרצאות של מרצות וותיקות ובכירות, ודחו מראש כל הצעה של דוקטוריות-מתחילות ודוקטורנטיות. במילים אחרות: הכנס השנתי הארצי של תכניות המגדר, היה לכנס סלקטיבי, שאינו פתוח לכל חוקרת באקדמיה באשר היא, וכל זאת כיוון שקבוצת-חוקרות שחברו יחד לארגן כנסים משלהן ועבורן, בחרו לנכס להן אנדרוצנטריות שובניסטית אקדמית, שיש בה כדי להטמיע בקהילתנו התנהגות נואלת של הפרדה, התנשאות ויצירת מעמדות.
ד. סיכום
בפעילות הפמיניסטית שלי, במסגרת שני ארגוני נשים שתכניהן ויעדיהן כה יקרים לי ולדרך חיי – נחשפתי להתנסויות מנוגדות ומסוכסכות. בנשים בשחור – אקלים של הומניזם פמיניסטי זורם ומחבק, המחפש ללכת לקראת, וליישר את ההדורים; באגודה ללימודים פמיניסטיים – חתרנות של קולגות (נשים נגד נשים נוסח צ'סלר), באמצעות פמיניזם כוזב, ובהלך רוח מתעתע זה, מטפחות בתלמידותיהן אתיקה מקצוענית, אנוכית, תחרותית ואינטרסנטית, המדכאת כל עקרון נשי סולידרי פרי "המהפכה הפמיניסטית" שעשתה אותנו.