המאבק למזונות "שוויוניים" ולביטול חזקת הגיל הרך מנוהל לכאורה "בשם השוויון".
הטענה שיש להחיל עקרונות "שוויוניים" (לכאורה) בסוגיית המזונות והמשמורת משמשת אצטלה למציאות אי שוויונית ולהעמקת הפערים המגדריים. בית המשפט העליון קבע בפסק דין תקדימי (בע"מ 919/15) פרשנות חדשנית "ושוויונית" לדין הדתי. הדין הדתי הוא שקובע את ענייני המעמד האישי בישראל והוא מבוסס על עקרונות של שוני מהותי בין התכונות והתפקידים שהוגדרו לנשים ולגברים, ובהתאם לכך, העקרונות ההלכתיים מייצרים מערכת כללים שונה לגברים ולנשים, שמעניקה דה פקטו לגברים כוח ושליטה ייחודים (כך למשל: נשים לא יכולות לכהן כדיינות, נשים פסולות לעדות, נשים לא יכולות להביא לעולם ילדים מגבר אחר בעוד הן נשואות שכן הילד יחשב לממזר, נשים לא יכולות לקבל היתר לשאת גבר נוסף וכו'). המערכת הדתית שהסלילה נשים לתפקידי המגדר המסורתיים ניסתה לאזן מעט את העוצמה הפוליטית והכלכלית שהעניקה לגברים באמצעות חיוב גברים לשאת במזונות ילדיהם וחזקת הגיל הרך.
המציאות החברתית והמשפטית לאורך השנים התכתבה עם עקרונות הדין הדתי והנציחה את הפערים הפוליטיים והכלכליים בין גברים לנשים בכל תחומי החיים ובמרחב הפרטי והציבורי. כך גם בישראל 2019, על אף שנשים רבות עובדות מחוץ לבית הן עדיין משתכרות שכר נמוך מזה של הגברים (ב-85% ממשקי הבית הגברים משתכרים יותר מהנשים) וברוב הבתים הנשים עדיין ממשיכות לשאת באחריות מוגברת ביחס לניהול הבית וגידול הילדים/ות בהשוואה לזו של הגברים. בית המשפט העליון ניסה, "בשם השוויון", לבטל את הפריבילגיה שניתנה לנשים ביחס למזונות וכך נקבע כי בתנאים של משמורת פיסית משותפת (חלוקת זמני שהייה שוויונית) וכאשר הכנסות ההורים שוות, ניתן לקזז את הוצאות הקטינים שתלויות בזמני השהייה ולהעביר כספי מזונות בגין הוצאות שאינן תלויות בזמני שהייה. בפסק דין המנומק ברוח ערכי השוויון הליבראלי והמנתח תמונת מצב לא שכיחה שבה שני הצדדים משתכרים באופן שווה וחולקים שווה בשווה את נטל גידול הילדים, גזר בית המשפט על נשים ועל ילדיהן מציאות של אי שוויון עמוק יותר, שכן בתי המשפט למשפחה מפרשים את פסק הדין באופן רחב ומחילים את עקרונותיו גם כאשר יש פערים בהכנסות ההורים ויש הורה מטפל עיקרי (שמשתכר פחות ונמצא יותר בבית עם הילדים) ובכך מעמיקים את הפערים החברתיים, הכלכליים והמגדריים.
ביום שאחרי בע"מ 919/15 נראה כי פסק הדין של בית המשפט העליון הוביל להצפה של דרישות למשמורת משותפת וביטול מזונות (אפילו במסגרת הליכי גישור) ויצר מוטיבציה להתדיינות ממושכת שגובה מחיר כלכלי ורגשי משני הצדדים ובעיקר מילדיהם/ן. בית המשפט העליון הנחה אומנם את בית המשפט לענייני משפחה לנקוט זהירות ולבדוק את כנות התביעות למשמורת, ובין היתר לבחון את התנהלות התא המשפחתי עובר לפרידה ואת היכולת לספק את כל צורכי הילדים בכל אחד מהבתים. ואולם בפועל, מוגשות תביעות רבות גם בהעדר יכולת אמתית לקיים חלוקת זמני שהייה שוויונית, וגם כאשר מדובר בפעוטות רכים שזקוקים לרצף טיפולי וכך יוצא שהנפגעים העיקריים הם הילדים והילדות שנקלעים פעמים רבות לקונפליקט בעצימות גבוהה שמונע משיקולים כלכליים ומתעלם מהצורך של ילדים וילדות ביציבות, בקיום בכבוד ובכמה שפחות סכסוכים בין הוריהם.
לא זו אף זו, דומני שאף בית המשפט העליון לא שער בנפשו שבתי המשפט לענייני משפחה יאמצו לחיקם את ההלכה "השוויונית" גם במקרים השכיחים יותר של תאים משפחתיים שאינם שוויוניים וכך יותר ויותר פסקי דין מקזזים סכומים וקובעים מזונות נמוכים ולא ריאליים, גם כאשר המשמורת לא ממש משותפת וגם כאשר ישנם פערי הכנסות בין ההורים. אחת הנשים שפגשתי לאחרונה אמרה לי ש-500 השקלים שנפסקו לה כמזונות לא מספיקים אפילו לקנייה אחת בסופר!
"בשם השוויון" שכחנו שגם כאשר אבות משלמים מזונות עבור ילדיהם, גם האמהות מכלכלות את הילדים/ות, וזאת אף לפני פסק הדין החדשני של בית המשפט העליון שלכאורה השית באופן מהפכני חיוב שוויוני במזונות בין שני ההורים (כאשר האב שילם 30% מהוצאות מדור של קטין האם נשאה ב70% מהוצאותיו וכך גם הסכום שהוגדר כמזונות הכרחיים לא הספיק לכיסוי מלוא הצרכים ולכן האימהות מצידן נשאו מאז ומתמיד בהוצאות הכלכלה השוטפות של הקטינים וכן שילמו מחצית מהוצאות הבריאות והחינוך). אלא שבעוד חלק מהאבות יכולים לעיתים להשתמט מתשלום המזונות שנקבעו בפסק דין (בהוצל"פ יש למעלה מ-70 אלף תיקי הוצל"פ בגין אי תשלום מזונות), האימהות לא יכולות שלא לשלם מזונות, שכן הן נדרשות לשלם שכירות (וכשהן לא מצליחות לעמוד בדמי השכירות הן נאלצות לעבור דירות בתדירות גבוהה או להתגורר עם קרובי משפחה נוספים). הן נדרשות לשלם עבור הוצאות כלכלה, הוצאות רפואיות, הוצאות חינוך ועוד כהנה וכהנה וזאת בין אם האבות משלמים את חלקם ובין אם הם אינם משלמים כלל את חלקם. והכל על מנת להעניק לילדים/ות קיום בכבוד ואת כל התנאים החיוניים להתפתחותם/ן הרגשית והפיסית.
אפשר לבקר את עמדתי ולטעון שיש גם אימהות שמתנערות מאחריותן ההורית, וכן שיש אבות שהם הורים מעורבים ואחראים, ולמרות זאת עמדתי מתבססת על תמונת המצב החברתית כפי שהוכחה במחקרים ממדינות אחרות ובארץ, וכן על הניסיון שלי בשטח, כמי שפוגשת מדי יום עשרות נשים ושומעת מהן את אותו הסיפור בדיוק: ביטול המזונות וביטול חזקת הגיל הרך לא זו בלבד שלא מסייעים לקידום השוויון, אלא שמדיניות זו מדרדרת נשים וילדים/ות לחרפת רעב ויוצרת קונפליקטים רגשיים ומשפטיים בעצימות גבוהה.
איך בכל זאת צריך לפעול "בשם השוויון"? אני מציעה שהמחוקק ובית המשפט יקדמו רפורמה אמתית כוללת והדרגתית שתעודד הורות משותפת ושוויונית בתקופת הנישואין, שוק עבודה תומך משפחה, מערכת כללים אזרחית שוויונית שבה אין לאחד הצדדים שליטה על מתן הגט ואשר בה לשני הצדדים אפשרויות שוות הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית, וחינוך מגיל צעיר לזוגיות מכבדת ולאפס סובלנות לאלימות. כשזה יקרה, נוכל לנוח על זרי "השוויון" ולהרוויח חברה צודקת, שוויונית והוגנת.
תגובה אחת
דנה שלום,
קראתי בעיון את השגותייך לגבי פסיקת בית המשפט העליון המתייחסת, לערך המושג "שיוויוניות"
הטיעונים שהובעו כאן, משכנעים ונכונים מה גם שעולה מכאן שאת בקיאה מאוד במציאות הקשה שאותה, חוות הפונות ושאותה את מטיבה לתאר כאן.
המזעזע מכל, בעיני, הוא אי תשלום המזונות..ןהעול הכלכלי הנפשי והמנטלי דמוטל על כתפי האם….ונכון הוא הדבר שעד שהיא תובעת, ופונה ומבקשת ודורשת…חולפים חודשים על גבי חודשים והיא זו שדואגת לרווחת הילדים המשותפים.
זה לא צודק וזה לא צדק…
ובתגובתי התייחסתי רק לחלק קטן מהטיעונים שהעלת.
ישר כוח על עבודתך החשובה.
הלוואי שקריאתך תשמע !!!