היופי, בין אם מוכתב תרבותית ובין אם תפיסתו צרובה בדנ"א שלנו, משמח ומענג אותי. אובדנו מצער. אני מתבוננת במראה ולא מזהה אותי. מי אני?
אומרות המזדקנות: "הרווחתי ביושר את הקמטים שלי".
ואני עונה: "מה הקשר בין יושר וקמטים? ומהו הרווח"?
תנו לי לכאוב את אובדן היופי. תאמרו לי שצריך לקבל את המראה "החדש" כי זה מה שיש. תאמרו לי שצריך להיכנע לזמן המנצח. תאמרו לי לחפש עניין בעשייה, בבילוי, בשימוש חכם של זמן ההווה הנותר. כשהנשים העצובות לובשות חולצה עם שרוול להסתרת שרירי הזרוע הרפויים, הציעו להן להסתיר גם את קמטי הפנים מאחורי רעלה.
אובדן היופי הוא הביטוי החיצוני לאובדן גדול יותר. הוא מסמן את חולשת הגוף, המוח, והנפש. בשל היותו חיצוני ייתכן שהוא נתפס כשורש הבעיה, כגורם הראשון לאפליה.
האם זוהי העדפת יופי הטבועה בדנ"א שלנו? האם זוהי העדפה תרבותית? אין זה חשוב. חשוב להפריד את היופי, ואת אובדנו, מהצדק.
אני מבכה את אובדן היופי ובשם הצדק מבקשת למנוע אפליית הזקנים והזקנות.
זוהי מלחמת הקיום.
"את כבר היית" – אמרה לי צעירה ששוחחה איתי על העתיד שלי והעתיד שלה.
אכן, עוד בטרם היא נולדה אני כבר הייתי ועשיתי וחוויתי ולחמתי וילדתי וגידלתי והרווחתי. עכשיו היא חושבת שעלי לזוז הצידה ולפנות לה את מקומי.
מאז ומעולם נלחמו זקנים על מקומם בחברה. 'אל תשליכני לעת זקנה' קרא משורר תהלים. 'כבד את אביך ואת אמך', קרא החוק בעשרת הדברות. 'נשאל את זקן השבט', אמרה המסורת.
אלא שמסורת וחוקי הדת אבד עליהם הכלח בחברה המערבית. לכן יש לבנות תשתית חדשה במלחמה על מקומם של הזקנים, המבוססת על הערך האוניברסלי של שוויון. זאת לנוכח תוחלת החיים המתארכת ואיכות החיים שהמדע מעניק לנו.
השישים והשמונים של היום זה הארבעים והשישים של פעם. אני מצביעה עלינו כעל מגדר חדש שצריך לתבוע את מקומו.
המגדר החדש, הרביעי, הוא תלוי גיל: מגיע הגיל שבו הגבר מאבד אט אט את תכונותיו הגבריות, והאישה מאבדת את תכונותיה הנשיות. גברים ונשים חדלים להיות יצורים מיניים. הם מגודרים במגדר הרביעי, לא גבר, לא אישה. הם בעלי מיניות מוחלשת, לא מחוזרים, לא מחזרים, לא מחצינים מיניות, אפילו מסתירים ומתביישים בה. מה טבוע בדנ״א שלנו שגורם לנו להסתיר מיניות בבגרותנו וזקנתנו על אף שהיא קיימת? תום עידן הפוריות? הקשר "המוסרי" העתיק בין פוריות ליחסי מיניות?
מה העולם חושב על אישה בת שבעים וחמש שעושה סקס? זכותנו למקום, לקול ולכבוד מעבר ליופי, ומעבר למשיכה המינית שלנו.
אחרי שחרור העבדים, שינוי מעמד האישה, לוחמה בסחר בנשים ועוד רעות חולות, הגיעה העת שהזקנים והזקנות ייאבקו בשם כל הערכים כולם – על מעמדם. החברה כולה תצא נשכרת משינוי במעמדם, ומהתרומה שיש ביכולתם להביא.
טקסט זה נכתב בהקשר ההזדקנות ודימויים שיצרתי – צילום פורטרט עצמי עירום, והתערוכה "רוך וקושי, הגיל השלישי המגדר הרביעי, זקנה באמנות בינלאומית" – שאצרתי בשיתוף עם שגיא רפאל, 2014.