ההיסטוריה חוזרת: כמה גוונים של דמיון בין פרשת ילדי תימן להפקעת האמהוּת מאז ועד היום

פרופ' אסתר הרצוג היא אנתרופולוגית חברתית, מרצה במכללת צפת ובעבר הייתה מרצה באוניברסיטה העברית ובמכללות בית ברל ולוינסקי. היא מרצה וחוקרת ביורוקרטיה (בהקשר של רווחה, קליטת עלייה, חינוך ופיתוח) ומגדר (בהקשר של פוליטיקה, חינוך, רווחה, ארגוני נשים, השואה ומכוני כושר). במסגרת פעילותה הפמיניסטית והחברתית מזה כ-30 שנים, הקימה עם חברות את תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים (ב-1989), שתי מפלגות נשים (בשנים 1992 ו-1999), את פרלמנט נשים (ב-1999), את פרלמנט נערות (ב-2010) ואת עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים (ב-2009). היא הייתה שותפה להקמת קואליציות פמיניסטיות למאבק בסחר בנשים ונגד הפורונוגרפיה. כמו כן, היא פרסמה טורי דעה במעריב (בשנים 1992-2008) ובווינט (בשנים 2008-2018).

פרשת ילדי תימן מייצגת, יותר מכל, פשע כלפי אמהות מוחלשות. גם מדיניות 'ההשמה החוץ ביתית' של ילדים לאורך שנים פוגעת בעיקר באמהות חד-הוריות. הסחר בילדים והכחשתו, אז והיום, דומים.

 ההכחשה וההתעלמות של האקדמיה כרוכה במסע של דה-לגיטימציה לאלו שמעזים לעסוק בנושא, של מחקריהם ומעורבותם החברתית. היא כרוכה בהשתקה עקבית של כל ניסיון לדון בנושא, כפי שנוכחנו באופן חריף באירועי יהוד, אז באמצע שנות ה-90 פרצו כוחות הביטחון לביתו של עוזי משולם, שעמד בראש התנועה שדרשה הקמת ועדת חקירה ממלכתית לפרשת ילדי תימן. מושלם ותומכיו נעצרו ונכלאו לתקופות שונות. גם היום מושתקת כל טענה על גזילת תינוקות וילדים מאמהות מוחלשות (בפרט, כאמור מאמהות חד-הוריות). כך עולה מהשיח של אנשי אקדמיה ברשת 'אקדמיה-ישראל'", רשת קשר של חוקרים באקדמיה. בין הדוגמאות הבוטות להשתקה ולהכחשה, הייתה ההתבטאות של ארנון אברון ברשת זו, שכתב: "אין בכוונתי אפילו להתייחס למה שכותבים אנשים כנתן שיפריס ודומיו, המונעים ללא ספק משנאה תהומית לא רציונלית, מהסוג שיהודים חוו במשך מאות בשנים". אין עוול ואיוולת גדולים יותר מהזלזול בנתן שיפריס ודומיו. אין כמו נתן, אורה אמו ומשפחת שיפריס כולה, הראויים להערכה על אומץ הלב וההקרבה במאבק על חשיפת האמת בפרשת ילדי תימן. כל בני המשפחה, שאין להם כל קשר אישי לפרשה, שילמו מחיר יקר מאד על התגייסותם למאבק זה ועל תמיכתם האיתנה ברב עוזי משולם. נתן שילם מחיר כבד ביותר בישיבה ממושכת בבית הכלא. אך ההשתקה האלימה הזו מוכרת היטב לכל פעילה המוחה, לעיתים בדרך ארץ ולעיתים ביתר תקיפות ובזעם, נגד הליכי פסילת האמהות לשם 'השמה חוץ ביתית' של ילדיה. דוגמה אחת בולטת, היא לורי שם טוב, אמא ששני בניה נלקחו מחזקתה  ואשר הייתה עצורה ללא משפט למעלה משנתיים על פעילות מחאה ברשתות החברתיות.      

פרופ' טובה גמליאל מאוניברסיטת בר אילן, ביקרה באופן נוקב ואמיץ, ברשת אקדמיה ישראל, את פשע האדישות של האקדמיה. היא כתבה: "הוֹי אָקָדֶמְיָה/ מַלְכַּת מַמְלֶכֶת הָאֲדִישׁוּת/ עַד מָתַי תִּלְעֲסִי בְּפֶה חָתוּם אֶת גּוּמִי הַשְּׁתִיקָה?/ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָך לֵב. בַּ הַ גְ דָּ רָ ה/ הַגִּידִי מָה תְּבַקְּשִׁי לְזֵירוּז לֵידַת הַדִּמְעָה, וְנִתֵּן לָך/ הַאִם אֶת  סִ וּ וּ ג  הָאֵפֶר שֶׁל גּוּפַת אֵם גְּנוּבַת-יֶלֶד שֶׁשָּׂרְפָה אֶת עַצְמָהּ?"

גם כיום, אמהות שחזקתן על ילדיהן הופקעה אינן זוכות להכרה ולהתייחסות. מדיניות הפקעת חזקתן של אמהות מוחלשות על ידי מערכת הרווחה, בתמיכת מערכת המשפט, זוכה להתעלמות  במחקר האקדמי. אפילו במחקר הפמיניסטי לא נמצאת התייחסות לנושא זה, על אף שמדובר במידה רבה מאד באמהות מקבוצות מוחלשות שמהן נלקחים תינוקות לאימוץ וילדים למרכזי חירום, למוסדות רווחה, או למשפחות אומנה.    

אז, בשנות ה-50 וה-60 נקטו הרשויות באיומים ובאלימות כלפי הורים סרבנים, שהעזו להתנגד ולהקשות על גניבת ילדיהם. כאז כן היום: כאשר רשויות הרווחה נתקלות בהתנגדות של אמהות ובזעמן מול הפקעת חזקתן על ילדיהן הן אינן מהססות לנקוט בצעדים קשים עד כדי אלימות כלפי הילדים והאמהות. שוטרים עלולים להיכנס לבתים בלילה, לגני ילדים ולבתי"ס ביום כדי לקחת ילדים, ללא יידוע האמהות ולחקור אותם ללא נוכחותן. 

כאז כן היום יש שימוש בתפישות ערכיות באשר ל'טובת הילד' ול'הורות מיטיבה/פוגעת'. אלו שימשו ומשמשות ללגיטימציה ציבורית למעשים שהדעת, הצדק והמוסר אינם סובלים. בהתייחסויות שונות, על רקע פרסומי מסקנות ועדות החקירה לפרשת ילדי תימן, נשמעה לעיתים הטענה  כי טובת ילדי העולים מתימן הצדיקה את העברתם למשפחות שיבטיחו את עתידם ובטחונם. גם אמהות שילדיהן נלקחים מהן כיום מוצגות בציבור כמי שפוגעות או עלולות לפגוע בילדיהן. אף כי ילדים שנלקחים היום מאמהותיהם ממשיכים לחיות, תחושת השכול של האמהות ותחושת האבדן של הילדים מלוות אותם לכל אורך חייהם. רובם המכריע של הילדים מגיע לחצרותיה האחוריים של החברה ולעיתים הם אף מתים מוות חברתי. 

פרשת ילדי תימן משקפת את מערך יחסי הכוח בחברה הישראלית מאז הקמתה. ילדי עולים מעדות המזרח (בעיקר) נלקחו בדרכי רמייה מהוריהם והועברו למשפחות מבוססות יותר, אשכנזיות ככל הנראה. גם בהוצאת ילדים ממשפחותיהם היום באים לידי ביטוי פערי הכוח בין הקבוצות בחברה. לא נמצא 'ילדי טובים' במוסדות וילדי אמהות מקבוצות מבוססות אינם נלקחים לאימוץ ולהשמה חוץ ביתית.  

יש הטוענים כי פרשת ילדי תימן קשורה לפן כלכלי: הילדים נמכרו כדי לשרת את צרכיה של המדינה הצעירה. קשה ואף בלתי אפשרי שלא לדון בפן הכלכלי גם ביחס להוצאת ילדים ממשפחותיהם. נראה כי המדינה משקיעה כסף רב בהשמה חוץ ביתית של מי שמוגדרים "ילדים במצוקה", בין 12000 ₪ ל-17,000 ₪ עבור ילד לחודש. זאת במקום השקעה באמהות הנזקקות. ההסבר קשור אולי לכך שהמשפחות המאמצות ומערך המוסדות הם חלק מהסדר החברתי-פוליטי, המשרת את ביורוקרטיית הרווחה ופקידיה ואת מעגלי הקבוצות הפרופסיונאליות שאליהן יש לאנשי אקדמיה רבים קשרים ישירים ועקיפים. 

ובכל זאת יש הבדל בין הפרשה ההיא לפרשות של היום: הוצאת ילדים או חטיפת ילדים או הפקעת חזקה אמהות על ילדיהן, מתרחשות היום בגלוי ולא במחשכים; בגיבוי מלא של מערכת המשפט הנותנת תוקף חוקי להליכי הפקעת אמהוּת; בסיוע גלוי של אנשי מקצוע טיפוליים המייצרים חוות דעת 'אובייקטיביות' לביסוס טענת הסכנה לילדים; בסיוע ובתמיכת מרבית כלי התקשורת המיינסרטימיים, אם בהתעלמות ואם בהאדרת תהליכים נפשעים במושגים כמו "מלאכת קודש".    

האדישות המוסרית כלפי פרשת ילדי תימן, כמו כלפי הפקעת חזקתם של הורים מקבוצות מוחלשות ובמיוחד אמהות חד-הוריות, כיום, משמעותה פגיעה בערכי יסוד חברתיים ובזכויות אדם כאז כן היום. להבנתי, הוצאת ילדים מרשות הוריהם היום והשמתם במשפחות אומנה ובמוסדות רווחה היא ההוכחה הברורה ביותר לכך שפרשת ילדי תימן אכן התרחשה.

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *