הטרדות באוניברסיטאות – איך מתמודדים איתן?

מרצה ופעילה מגדרית ופוליטית. חוקרת במרכז לחקר החברה – אוניברסיטת חיפה. מייסדת וראש ארגון "אזאר: הפורום למאבק ברצח נשים". חברה מייסדת ב"אקדמיה לשוויון". בעלת תואר שני בלימודי מגדר, ולומדת לתואר שלישי בחוג למדעי החברה – אוניברסיטת חיפה.

ביום הבינלאומי למאבק נגד אלימות כלפי נשים, שחל ב-25 בנובמבר, ראיתי לנכון להאיר את תופעת ההטרדות המיניות באוניברסיטאות.  

קבוצת מרצים ומרצות נאבקת, מזה זמן לא רב, בהטרדות מיניות ובפגיעות מיניות במוסדות ההשכלה הגבוהה, באמצעות תנועה בשם "אקדמיה לשוויון". התנועה עוקבת אחר אופן התגובה של המוסדות לתלונות שמגיעות אליהם. הפיקוח בוחן את האופן בו התלונות מטופלות, עומד על הפגמים בפעולת המוסדות ובמרבית המקרים מצביע על טיפול שאינו מקצועי ואינו אמין בהתמודדות עם סוגיה זו. 

טיפול חסר, על גבול ההזנחה

לאחרונה הוגשו מספר דוחות של מוסדות ישראלים שונים, שעוסקים בתלונות על הטרדות ופגיעות מיניות. דוח מבקר המדינה, דוחות שפרסמו אגודת הסטודנטים, התאחדות הסטודנטים, ארגוני המרצים, ובנוסף דוחות רשמיים של המוסדות להשכלה הגבוהה. הדוחות הללו מעידים על כך שהטרדות מיניות במוסדות להשכלה גבוהה הן תופעה רווחת, שהטיפול בסוגיה אינו משביע רצון, ואף גובל בהזנחה.  

על מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל להגיש דוח שנתי לועדת הכנסת לשוויון מגדרי וקידום מעמד האישה. על הדוח לכלול את מספר התלונות על הטרדות ופגיעות מיניות שהוגשו במהלך השנה, את הפעולות שיזמו המוסדות כדי לחנך את העובדים והסטודנטים וכדי להעלות מודעות בנוגע להטרדות מיניות, את דרכי הטיפול, וכן את האופנים בהם המוסדות מעודדים נפגעים ונפגעות לפנות לעזרה. מאז שנחקק חוק חובת דיווח, חלה עליה ניכרת במחויבות מוסדות ההשכלה הגבוהה לדווח לועדה אך בשנת 2016 רק 65 מתוך 125 מוסדות הגישו דוחות לוועדה, כלומר, כ-43%.  

נציבות התלונות

לפי החוק למניעת הטרדות מיניות שנחקק בשנת 1998, ובהתאם להוראות המועצה להשכלה גבוהה, חובה על כל מוסד למנות נציבות שאחראית על תלונות על הטרדות מיניות, לחקור אותן, ולטפל בהן. נציבות זו מורכבת מ-1-2 חברים, בהתאם למספר התלמידים במוסד. במקרה שמספר התלמידים במוסד גדול, חובה למנות שני אחראים, נציגה מהסגל האקדמי, ונציגה מטעם ההנהלה.

הנתונים משנת 2016 מצביעים על כך שבשנה זו הוגשו 231 תלונות במוסדות להשכלה גבוהה בנוגע להטרדות מיניות; 80% מהן היו תלונות על הטרדות כלפי נשים, 70% מהן הגישו סטודנטיות כנגד מרצים או סטודנטים אחרים, ו-11% מהתלונות הוגשו על ידי חברי סגל מנהלי. שאר התלונות הוגשו על ידי סגל אקדמי ועובדי קבלן. 

קיום חוק ופעולות הנציבות הם בעלי חשיבות רבה, עם זאת, הם אינם מהווים פיתרון מלא לבעיה. בכדי לפעול כהלכה, הנציבות זקוקה לניטרליות מוחלטת בטיפול בסוגיית ההטרדות המיניות, בפרט כאשר הדיון עוסק במרצים בדרגות גבוהות ועמדות בכירות במוסד. הנציבות זקוקה לכוח, אמון, ואומץ בכדי לחקור את הסוגיה לעומקה ושתוכל להטיל את העונשים הנדרשים. בחלק מהמקרים האחראיות על הנציבות עשויות להיות בקשר, ואף קשר הדוק, עם מרצים שמתלוננים עליהם. 

במרבית המקרים בהם טופלו תלונות במוסדות ההשכלה הגבוהה, לא הצליחה האחראית בנציבות לציין באופן ברור האם התקיימה הטרדה מינית. רק ב-11% מהמקרים אשר נידונו בנציבות, נקבע שהמקרה הנבחן הוא הטרדה מינית שדורשת הרתעה וענישת התוקפים והמעורבים בה. ב-29% מהמקרים, המוסד הסתפק באזהרה, נזיפה וחיוב בהגשת התנצלות. ב-21% מהמקרים הנציבות החליטה להרחיק או להשעות את התוקף, או על צמצום היקף משרתו. ב-15% מהמקרים, הנציבות הסתפקה בהבהרת החוקים לתוקף. ב-14% מהמקרים ההפרדה בין התוקף למתלוננת התייחסה רק למוסד. ב-9.5% מהמקרים, הנציבות החליטה להעמיד את התוקף בפני ועדת משמעת. 

מדוע קורבנות לא מגישות תלונות?

מהנתונים שהוצגו עולה שיחסן של הנהלות המוסדות להשכלה הגבוהה כלפי קורבנות הטרדות מיניות, משקף את מה שקורה בחברה הרחבה. הן משעתקות דינמיקות רווחות של יחס כלפי הנפגעת וכלפי התוקף, בחברה ומחוץ למוסדות, בהליכים, בשיקולים ובמונחים הננקטים על ידי הנהלות המוסדות. בדיון שהתקיים בוועדת הכנסת דיווחו מרצים וחברי הוועד המנהל העליון של המוסדות להשכלה גבוהה על קושי מבני מהותי בטיפול בתלונות שמוגשות במוסדותיהם. אחת הבעיות המרכזיות שהמערכת האקדמית מתמודדת איתה בטיפול בהטרדות מיניות, היא שאין לה את הכח ליצר סביבה בטוחה המספקת ביטחון ואמון בקרב הניפגעות. במצב זה, הגשת תלונות היא כמעט בלתי אפשרית.  

הדוח השנתי שהוגש בשנת 2018 על ידי התאחדות מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, מלמד על כך ש-92% מהתיקים העוסקים בפגיעות מיניות נסגרו מבלי שהוגש כתב אישום. רק ב-26 תיקים מתוך 350 הוגשו כתבי אישום. נתונים אלה הם אחת מהסיבות לרגשות הפחד בקרב נפגעות תקיפה מינית ולחוסר האמון במוסדות ובגורמים הרשמיים האמונים על הטיפול בסוגיה. כתוצאה מכך, נפגעות רבות חוששות להגיש תלונות. 

ישנם גורמים נוספים לחשש מהגשת תלונה: תהליך החשיפה שנפגעות נדרשות לעבור, הגורם להן תחושת בושה מדיון פומבי בפגיעה שקשורה בגוף, חוסר אמון והאשמה עצמית. תחושות אלו מעמיקות מאד במקרים בהם הסוגיה מגיעה לתקשורת. 

קשר מורכב וארוך טווח בין סטודנטיות, מרצים ומנחים לתואר שני או שלישי מעצים את פוטנציאל הפגיעה, בשל העמקת יחסי הכוח, והעמקת התלות של הסטודנט/ית במרצה\מנחה ובעזרתו. הקושי לדווח על פגיעה וניצול גדל מאד. הגשת תלונה מסכנת את הנפגעת, ששמה הטוב, עמדתה המקצועית ועתידה האקדמי עלולים להיפגע.

סביבה בטוחה ותומכת

לאור הקשיים במיגור ההטרדות והפגיעות המיניות, ברמה האקדמית, ברמה המשפטית וברמה החברתית, על חברות וחברי "אקדמיה לשוויון" לפעול לצמצום ממדי התופעה: ליצור סביבה בטוחה ותומכת לנפגעות; לעודד נפגעות לפנות לנציבות ולהגיש תלונה; לקדם פעולות חינוך ולהעלות מודעות בקרב סטודנטיות וסטודנטים, באמצעות ארגון ימי לימוד וסדנאות בנושא פגיעות מיניות השלכותיהן, וחומרתן.  

מדובר במאמץ משולב וקולקטיבי למיגור הפגיעות המיניות במוסדות להשכלה גבוהה, ויצירת אווירה של שיתוף פעולה, הן בתוך הקמפוס והן מחוץ לו. מאמץ כזה יוכל לפרוץ את קשר השתיקה סביב התופעה, לייצר הרתעה מניצול עמדת כוח של בכירים במוסד להפקת טובות הנאה מיניות ולהוות בסיס תמיכה שיאפשר לנפגעות להתנגד לתוקפים. כך תובטח סביבה ראויה ותומכת ליצירת ידע ולהתפתחות אישית במרחב האקדמי.  

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *