המאבק על גיל פרישת נשים – דילמות של שוויון מגדרי

עו"ד וסוציולוגית, מנכ"לית מרכז אדוה מיולי 2019. פעילה כחוקרת, מרצה ומקדמת מדיניות במרכז אדוה משנת 2005. מתמחה בחינוך, עבודה, ביטחון סוציאלי ומגדר. מאז שנות התשעים פעילה פוליטית לקידום שוויון ושלום, הייתה חברה בויעדה המארגנת של הכנס הפמיניסטי המזרחי, שותפה להקמת תא צ"ח- סטודנטים לצדק חברתי באוניברסיטה העברית, ממקימי בית הספר קדמה בירושלים וחברת ועד מנהל ב-הלה למען החינוך בשכונות ועיירות פיתוח.

בקיץ 2016 מונתה וועדה ציבורית לדון בהעלאת גיל פרישת נשים. בוועדה ישבו נציגי המדינה: האוצר, בנק ישראל, הביטוח הלאומי, נציגי עובדים ומעסיקים וכן שלוש נציגות ארגוני החברה האזרחית ואני ביניהם.

שולבתי בוועדה בזכות שיתוף פעולה מתמשך שלנו במרכז אדוה עם מספר חברות כנסת דאז, בהן זהבה גלאון ושלי יחימוביץ' ושל חלק מארגוני הנשים; שיתוף פעולה שהחל סביב הניסיון הקודם להעלאת גיל הפרישה, ב-2011. 

על מה המאבק? 

כל אישה מגיעה לרגע בו אינה יכולה או אינה רוצה להמשיך לעבוד, ומחליטה לפרוש. המצב כיום הוא שבגיל 62 יכולה אישה לבחור אם לפרוש או להמשיך לעבוד בהיקף מלא או חלקי. אם הכנסותיה מעבודה נמוכות מכ-5,000 ₪ היא זכאית לקצבת זקנה. זאת בתנאי שעבדה והפרישה דמי ביטוח, כלומר אם אינה עקרת בית. בגיל 70 כל הנשים והגברים זכאים לקצבת זקנה בלי קשר להכנסותיהם.

המאבק על גיל פרישה במובנו הציבורי הוא בעצם על גיל הזכאות לקצבת זקנה תלוית הכנסה. גיל זה עומד מאז 2004 על 67 לגברים ו-62 לנשים. במבט היסטורי, הפער בין גברים לנשים בגיל הזכאות נובע משיקולים פטריארכליים. נורמה לפיה גברים מתחתנים עם נשים צעירות מהן בכמה שנים וקביעת גיל זכאות בהתאם על מנת שבני זוג יוכלו לפרוש ביחד והאישה תוכל לטפל בגבר. 

מאז 2004, פועלים נציגי המדינה בראשות משרד האוצר להעלות שוב את גיל הזכאות לנשים ולהשוות אותו לגיל הזכאות לגברים, כלומר 67. למדינה שתי טענות עיקריות: קופת המוסד לביטוח לאומי מתרוקנת ותוחלת החיים עולה, ולכן יש להעלות את גיל הזכאות לקצבה. בנוסף, העלאה זו לטענת נציגי המדינה משרתת את הנשים שכן תשאיר אותן זמן רב יותר בעבודה ותגדיל הן את קצבת הזקנה שלהן והן את הפנסיה שתקבלנה.

באופן פרדוקסלי, כיום מתנהל מאבק על שימור גיל זכאות נמוך יותר לנשים משיקולים פמיניסטיים- וזו הדילמה: כיצד לפרש את המושג שוויון מגדרי. 

שקר הממוצעים ומצבן האמיתי של נשים מבוגרות בשוק העבודה

בוועדה ישבו נשות קריירה, כלכלניות חריפות מבית היוצר של משרד האוצר ובנק ישראל, התומכות כולן בהעלאת גיל הזכאות לנשים ל-67, כלומר – השוואתו לגיל זכאות גברים. 

נשים אלה, וגם הגברים המייצגים את אותם מוסדות, הציגו טורי טורים של מספרים התומכים בטענתן. למשל: כבר היום נשים עובדות בממוצע עד גיל 66.6, ומאחר שזה המצב מה הבעיה להעלות את גיל הזכאות לנשים ל-67? האם זה כך? תפקיד מרכזי שלקחתי על עצמי בוועדה הוא להציג נתונים חלופיים וכן להצביע על העובדה שעקב השוני במסלולי התעסוקה של נשים וגברים, והעובדה שנשים בישראל הן עדיין המטפלות העיקריות בילדים ובמשק הבית, נשים מבוגרות מתקשות יותר לשרוד בשוק העבודה. 

מחקר שערכנו במרכז אדוה אודות תעסוקת נשים מבוגרות מאפשר לפלח את תעסוקת הנשים המבוגרות: 

נשים בעלות השכלה נמוכה, של עד 12 שנות לימוד, נפלטות משוק העבודה כבר במחצית השנייה של שנות ה-50 שלהן, למעשה מעל מחציתן אינן מועסקות. בקבוצת הגיל 60-64 רק כ-27% מהנשים בעלות השכלה נמוכה, היו מועסקות.

החל מגיל 60, מעל מחצית הנשים היו מועסקות במשרה חלקית. באשר לשכר, המאפיין הבולט של תעסוקת נשים מעל גיל 60 הוא הקיטוב בין הרב- נשים המועסקות בשכר נמוך, לבין מיעוט של נשים המועסקות שכר גבוה במקצועות ניהוליים ופרופסיונליים, כדוגמת נשות משרד האוצר ובנק ישראל. נשים ערביות ויוצאות אתיופיה מעל גיל 60 כמעט ואינן מועסקות כלל (ר' http://adva.org/wp-content/uploads/2014/09/60-1-2.pdf). 

אציין כי גם מחקר של בנק ישראל שבדק את השפעת העלאת גיל הפרישה בשנת 2004 העלה, כי הנפגעות העיקריות הן נשים בעלות שכר נמוך (דו"ח לשנת 2014). 

המשמעות היא שכל העלאה של גיל הזכאות לקצבת זקנה ולפנסיה, מיטיבה עם חלק מהעובדות והעובדים המבוגרים אך מקשה מאד על עובדות ועובדים בעלי השכלה נמוכה, העובדים במקצועות צווארון כחול או בעבודות בלתי מקצועיות. עובדים אלה נאלצים לשרוד שנים רבות יותר במרתפי שוק העבודה המאופיינים בשכר נמוך, עבודות שוחקות והעסקה פוגענית – עובדי קבלן, עובדים שעתיים והפרה גורפת של חוקי העבודה. 

במצב כזה, דרך המלך היא לקבוע גיל זכאות שונה לנשים וכן לגברים במקצועות שוחקים. אולם משרד האוצר עומד כחומה בצורה כנגד פתרון כזה, מחשש שיוביל למדרון חלקלק בו קבוצת המקצועות השוחקים תתרחב כל הזמן. 

המהלך הפרגמטי: נסכים להעלאה של גיל הפרישה לנשים לאט ובהדרגה לגיל 64 תמורת התקדים של פיצוי הנפגעות.

בסוף צריך להתפשר. ההנחה הייתה שאם נסרב בתוקף לכל העלאה של גיל הזכאות לנשים, בסוף נספוג מחטף בעוד שהזדמן לנו כאן לקבוע תקדים חשוב: את גיל פרישת נשים נעלה לאט, ל-64 בעשר שנים, תוך פיצוי הוגן לנפגעות. המשא ומתן על הפיצוי החל בוועדת הכספים של הכנסת הקודמת אך לא הגענו להסכמה. ובאשר לשוויון הפורמלי? יתכבדו ויחילו את התנאים האנושיים שהשגנו גם על הגברים.

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *