נהוג לדבר בתנועה הפמיניסטית על 'האישי הוא פוליטי' ולעורר את הדיון הציבורי שחייהן של נשים, בין אם במרחב הביתי ובין אם הציבורי, הוא סוגיה פוליטית שבאה לידי ביטוי ביחסי הכוחות החברתיים. אחת הסוגיות הבולטות לכך הוא הדיון על זכות האישה על גופה. אנו רואות את הדיון הזה מתעורר סביב נושאים שנראים לנו אולי סוגיות של בריאות, חינוך או כלכלה, אבל בפועל הן סוגיות פוליטיות.
כאשר אנו יוצאות מהאישי והביתי אל החברה, המדינה והחוק, אנו מבינות עד כמה סוגיות אלה חייבות להיות נידונות בזירה הפוליטית, אשר כמו מערכות רבות אחרות, שירתה במשך שנים את מי שביקשו להשאיר את אי השוויון על כנו.
לאורך שנים רבות הפוליטיקה נוהלה על-ידי גברים, ולכן גם חדרה לחיינו האישיים וקבעה בשביל נשים כמעט בכל תחום בחיים האישיים והציבוריים. לא בכדי אחד המאבקים הראשונים של המהפכה הפמיניסטית היה למען זכות הצבעה. ההבנה כי הזירה הפוליטית משפיעה על חיינו האישיים והציבוריים כאחד הביאה נשים להיאבק בראש ובראשונה על הזכות לבחור ולאחר מכן גם להיבחר.
אז מה קורה כשנשים באמת מצטרפות לפוליטיקה? פתאום המילה "פוליטיקה" נמצאת על השולחן כאשר דנים בכל אותן סוגיות "אישיות". כאשר המחוקק הופך להיות גם מחוקקת, הדיון הציבורי על שוויון זכויות לנשים עולה שלב ומשפיע על המרחב הביתי של כל אישה ואישה.
פוליטיקאיות לאורך ההיסטוריה הביאו אתן את האקטיביזם הפמיניסטי ללב הדיון הציבורי והצליחו להפוך את מה שהחברה ראתה כ"רדיקלי" למובן מאליו. עצם הימצאותן של נשים במרחבים הפוליטיים – מתמודדות, מנהיגות ומחוקקות – שובר את חומות ההפרדה שעליהן נשענו במשך שנים רבות מי ששאפו להשאיר את ה"מרחב הביתי" אישי בלבד.
מדהים לראות כיצד פוליטיקאיות מעלות לדיון סוגיות שמעולם לא נידונו כאשר רק גברים שלטו במערכת הפוליטית. כך למשל שאלת הלבוש של גברים היא מובנת מאליה. את הגברים לא בוחנים לפי מראה חיצוני ועל כן אין להביא את השאלה הזו לדיון. לעומת זאת, כשחברת כנסת לובשת שרוולים או חצאית באורך כזה או אחר מיד מתעוררים כל המבקשים לכאורה להגן על "קוד לבוש מכבד". בפועל מדובר על מאבק ברור – להשאיר את הבעלות על גופן של נשים בידי הציבור והחברה.
ככל שיש יותר נשים בפוליטיקה אנו רואות כיצד אותן סוגיות "אישיות" צפות לדיון ציבורי, כאשר נבחרות ציבור מבקשות לתקן את אי השוויון המגדרי. מי שחשב שהפלות למשל זה דיון בריאותי או דתי מגלה פתאום שזה בכלל דיון על הזכות של נשים על גופן. אפילו הזכות ללדת משמשת בידי קבוצות כוח, שבתירוץ רפואי ובריאותי מפקיעות את זכותן של נשים לחופש בחירה בלידה.
פמיניזם רדיקלי זה במידה מסוימת פירוק של הרדיקליות והפיכה של מה שאמור להיות מובן מאליו לכזה. להימצאות של נשים במרכזי הכוח הפוליטיים יש השפעה מכרעת על כך.
בסרטה של ענת סרגוסטי "האזרחית אלוני" היא מספרת כיצד הקימה שולמית אלוני את מפלגת רצ'. כיצד ברגע שהיא הודיעה שהיא מקימה את המפלגה, התגייסו הפמיניסטיות ובתוך לילה אחד אספו את אלפי החתימות הנחוצות כדי להקים מפלגה. כך קמה והונהגה מפלגה על-ידי אישה. מה שהיה רדיקלי אז היום הוא מובן מאליו.
בתור חברת כנסת אני לא פעם משלמת מחיר על המאבק על הפיכת הרדיקלי למובן מאליו. אחת החוויות הראשונות שלי כחברת כנסת הייתה כשעמדתי מול מליאת הכנסת ונימקתי את הצעת החוק שלי לפנייה שוויונית במקומות ציבוריים. הגשתי אותה כי, בפשטות, נמאס לי שפונים אליי בלשון זכר בלבד בכל מקום, כאילו אנחנו הנשים -51% מהאוכלוסייה – לא קיימות. שר מהממשלה עלה להתנגד להצעה בשם הממשלה. בזחיחות, ביטול ולגלוג שאופייניים לגבר לבן שמעולם לא חווה תחושת מיעוט והדרה, הוא טען ש״הממשלה מתנגד״ – כלשונו – להצעת החוק כי היא מגוחכת, וה"נימוקים" שהביא היו שורה של בדיחות קרש לא מצחיקות. ברגע הזה ידעתי שמה שעכשיו נחשב רדיקלי או הופך למושא ללעג יהיה בוודאות המובן מאליו בהמשך. על כך אמשיך להיאבק.