יונת קלר (1953-2016)

תוכן עניינים

יונת קלר - סיפור חיים

יונת נולדה באוסטרובייץ, עיירת קולחוז בברית המועצות דאז, שם נפגשו הוריה, חיה לבית מלצר וצבי בודניוב, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. את המלחמה עברה אמה של יונת בגטו, במחנה עבודה ליד וילנה, ובמחנות הריכוז קייזרוולד ושטוטהוף.  אביה הוגלה על-ידי הרוסים לסיביר וסיים את המלחמה כחייל בצבא הפולני. יונת היתה הבת הצעירה במשפחתה, לצד אחיה יוחנן ואלי. בשנת 1957 התאפשר למשפחה לחזור לפולין ומשם, לאחר כשנה לעלות לארץ, לקיבוץ אפק שבגליל המערבי. יונת סיפרה שכבר באונייה, בדרך לארץ החלה אמה, בוגרת גימנסיה עברית, לדבר איתה עברית. עד מהרה הפכה יונת לבת קיבוץ מסורה וגאה שניגנה על פסנתר וחליל צד, ביימה הצגות, ארגנה אירועי תרבות והייתה קומונרית בתנועת הנוער בירושלים. כדרך הקיבוץ לשלב עבודה ב"ענף" יחד עם הלימודים, יונת בחרה בעבודה ברפת, ואפילו ניהלה אותה לזמן מה בעת מלחמת יום הכיפורים. עם זאת, מרכז חייה בתקופת הנעורים וגם אחריה, הפך בהדרגה להיות הריקוד: היא נמנתה על גרעין הרקדניות והרקדנים הראשון של להקת המחול הבין-קיבוצית (שהפכה ללהקת המחול הקיבוצית) אותה הקימה יהודית ארנון (לעתיד כלת פרס ישראל). יונת גם יצרה עבור הלהקה כוריאוגרפיה למחול בשם "חופן חיים" למוסיקה של המלחינה ציפי פליישר.  בשנים אלו חיו חברי הלהקה במעין קומונה אינטנסיבית בתוך חדר מגורים מאורך (ה"צוללת") בקיבוץ געתון.

 לאחר סיום תקופת להקת המחול, עברה יונת לחיות למשך כשנה בלונדון ולאחר מכן למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בתקופה זו ביימה הצגות ילדים הן בתיאטרון המסחרי והן בהפקות קהילתיות במקומות שונים בארץ. באחת מהפקות אלו עיבדה יונת למחזה מוסיקלי את "הציפור הכחולה" של מוריס מטרלינק והפכה אותו, יחד עם המוסיקאי יאיר קלינגר, לפרויקט קהילתי גדול שעירב ילדים והורים בשכונת נווה אליעזר בדרום תל אביב. עשרות ילדים בגילאים שונים השתתפו כשחקנים וזמרים, והוריהם והסבתות שלהם תפרו את התלבושות ועזרו בהכנת התפאורה. לצד זה יונת גם יצרה מופע של שבת בבוקר לילדים בשם "יונת מספרת סיפורים" שעמו היא הופיעה בתיאטרון הסמטה ביפו. לצד כל אלו העבירה יונת סדנאות לתלמידים שעסקו במוסיקה שחוברה או בוצעה בתקופת השואה (כמו למשל הרקוויאם של וורדי שהופק בגטו טרזין, מעט לפני שמבצעיו נשלחו לאושוויץ).

נושא השואה העסיק את יונת עוד מילדותה, גם מעצם היותה בת למשפחת שורדי שואה. אולם, כפי שסיפרה, בשונה מתקופת נעוריה, שבה דמיינה את עצמה כלוחמת גטאות או פרטיזנית אמיצה, כאשר הניקה את בנה הבכור נועם (אח לאורי ולטלי הצעירים יותר), הכתה אותה המחשבה כיצד הייתה נוהגת אילו הייתה אימא לילדים בזמן השואה. בעקבות כך החלה ללמוד באופן עצמאי על ילדות ואימהות בתקופת השואה. גם בארצות הברית לשם עברה המשפחה למספר שנים לצורך ההתמחות האקדמית של בן זוגה, חיליק, המשיכה יונת בלימודי תיאטרון, בין השאר עם אמן תיאטרון הבובות פרנק בלארד באוניברסיטת קונטיקט, והיא שילבה לימודים אלו עם לימודי יהדות.

בקונטיקט שבה יונת לפתח פרויקטים גדולים של תיאטרון קהילתי ועיבדה למחזה את אופרת הילדים "ברונדיבר," שהוצגה בגטו טרזין שבצ'כיה.  לפרויקט היא גייסה את המוסיקאי הצ'כי-אמריקאי, יוזף קארס, שכתב את הספר הראשון על המוסיקה בגטו טרזין. כדרכה הפכה יונת את ההפקה למפעל קהילתי שעירב הורים וילדים בקהילה היהודית באזור הרטפורד, קונטיקט. לאחר מכן היא יצרה הצגת יחיד בשם "שנות ילדות" שהתבססה על סיפורו של יונה אוברסקי, שנשלח בגיל ארבע כילד יהודי מהולנד למחנה ברגן-בלזן. היא הופיעה עם הצגה זו ברחבי ארצות הברית, ואף זכתה לתואר "אמנית מבצעת של מדינת קנזס". את ההצגה הזאת היא העלתה גם בגרמניה ולאחר מכן במשך שנים רבות גם בישראל.

עם החזרה לישראל המשיכה יונת לעסוק בהתמדה בשאלות שעסקו בהתמודדות עם הערכים האנושיים, התרבותיים ואפילו האמנותיים בתוך גיהינום היומיום של השואה. היא עשתה זאת – כמנחת סדנאות לנוער מישראל ומהעולם בבית "משואה" בקיבוץ תל-יצחק, ולאחר מכן, במוזיאון בית טרזין בגבעת חיים; כמעצבת של תערוכה בבית טרזין על עיתוני הילדים בגטו טרזין; בארגון סדנאות בינלאומיות של מוסיקאים שביצעו מוסיקה מתקופת השואה ("מוסיקה וזיכרון" עם המוסיקאי והמחנך דודו סלע ז"ל); ולאחר מכן חזרה לצור מחצבתה כיוזמת ומפיקה של אירועי תרבות ביישובי עמק חפר.

השתתפותה של יונת בקורס דו שנתי על חינוך למיניות באוניברסיטת תל-אביב עוררה בה חשיבה מעמיקה ודחפה אותה להעתיק את אנרגיות העשייה שלה לעולם האקטיביזם הפמיניסטי. פגישה עם אסתר הרצוג הולידה חברות ועשייה משותפת רבת שנים במסגרת תנועת ש.י.ן-לשוויון ייצוג נשים. תחילה דרך למידה על עולמן של נשים בעולם הזנות, ופעולה משותפת עם שורדות זנות; בהמשך בהקמת תנועת "אנוואר" ("אורות"), "מנהיגות נשים יהודיות וערביות" יחד עם חברות יהודיות וערביות, ותוך כדי חברות ושותפות אמיצה עם איבתיסם מחאמיד; ולבסוף בהקמת עמותת ע.ל.יה, לזכויות ילדים והורים, עם חברותיה ושותפותיה, אסתר הרצוג, נחמה דיכנה ופעילות/ים נוספות/ים. כל אלו הפכו למוקד פעילותה וישותה של יונת במשך כמעט שני עשורים (ראו להלן בדברים שכתבו לזכרה אסתר ונחמה).  

שהייה של שנה נוספת בארה"ב, הולידה הצגת יחיד חדשה ונועזת בשם "ההיסטוריה המינית שלי", אשר בנתה יונת מקטעי ספרות של כותבות ישראליות, ואשר עסקה בעיקר בניצול המיני והנפשי של נשים. הצגת יחיד זו העלתה יונת בכל רחבי הארץ, והמשיכה בה גם כשפגשה אותה מחלת הסרטן. שנות המחלה לא ריפו ולו במעט את האנרגיות ואת ההתמסרות של יונת לפעילויות ההעצמה הנשית היהודית-ערבית ולתמיכה ולליווי הפרטני של אימהות שילדיהן נלקחו או אוימו להילקח מהן על-ידי שלטונות הרווחה (ראו את מאמרה של יונת על "אימהות יותר מדי"). הצגת יחיד אחרונה ושופעת חיים על חייה עם הסרטן שלה, נהגתה ונכתבה בחלקה על ידה, אך בפעם הזאת הקדימה המחלה את הבמה ויונת לא זכתה להעלותה.

חיליק קלר

חברות מספרות על יונת

אימהות "יותר מדי"?

מאמר מאת יונת קלר

אימהות "יותר מדי"? כיצד נתפסת אימהותן של נשים שילדיהן הוצאו מחזקתן בצווי חירום בעיני מוסדות הרווחה

טור זה מבוסס על פרק הסיכום של עבודה אקדמית שכתבה יונת בשנת 2011 עבור קורס אקדמי של ד"ר בשמת אבן-זהר באוניברסיטת ת"א.  בגוף העבודה ניתחה יונת את תפיסת 'האימהות הרצויה' כפי שהיא עולה מן המסמכים של מערכת הרווחה,

להמשך קריאה »