לשנות את הנרטיב של "איפה אבא?"

אשת תקשורת, מרצה ופעילה פמיניסטית. מנהלת פלנינג בתקשורת השיווקית של חברת החשמל. בעברה שימשה כדוברת בחברת החשמל, בין היתר יזמה פרויקטים תדמיתיים לקידום נשים לתפקידים בכירים ובמקצועות הטכניים בחברה. דוברת וחברה בוועדה המייעצת של תנועת ש.י.ן לשוויון ייצוג נשים. מרצה בבית הספר סמי עופר לתקשורת של המרכז הבינתחומי – סדנת דוברות ויחסי ציבור. אם יחידנית לאליענה ובת זוג ליוני.

אף אחת לא חולמת בגיל 15 שבגיל 35 היא תשב מול נציגת בנק זרע שתסביר לה איזה סוגי זרע יש להם במאגר, למה חשוב לשים לב וכמה יעלה לה לרכוש חבילה של זרעים קפואים.

אף אחת לא חולמת שבגיל 35 היא תשב מול רופאת נשים שתגיד לה שמרגע זה הפוריות שלה בצניחה ושכדאי שתתחיל לחשוב על שימור פוריות; ושתבהיר לה שכדאי שתעשה את זה מהר כי אין לה הרבה זמן; ובמקרה קיצון גם תגיד, שאם היא רוצה שדור העתיד יישא את הגנים שלה – אז זה עכשיו או לעולם לא.

אבל אין כלום בין חלומות לבין פוריות. חלומות זה לסרטי וולט דיסני. נסיכות יש בשירים של דודו אהרון, וחדי קרן יש רק באגדות. במציאות, מגיל 35 הפוריות של רוב הנשים בירידה מתמדת, שלא לומר בצניחה חופשית, והן צריכות להתאפס על החיים שלהן בין-רגע אם הן רוצות להביא ילדים מהביציות שלהן.

אמנון לוי, ייחד תכנית לנושא האימהות היחידנית בסדרה שלו "פנים אמיתיות", צהובון במסווה של דוקו, הפורט על נימי הרגש הכי נמוכים. בתכנית הוא סיפר שוב את אותו נרטיב מוכר שהתקשורת הישראלית מוכרת לנו על חיי אימהות יחידניות: הרבנים שמתנגדים, סיפורי נשים שמתמודדות לבד עם הורות יחידנית, מסע של רווקה הנושקת לגיל 40 ומספרת סיפור של כמיהה נואשת לילד.ה. זהירות ספויילר – עד סוף הפרק היא לא מצליחה להיכנס להריון. בשביל הצהוב-צהוב הוא גם הוסיף סיפור שוליים על אב יחידני שהוצג מאכיל את הילדים שלו באצבעות כף ידו, משל היו גוזלים והוא התור. תוך כדי, הכתבת תוהה בקול רם ומעמיקה כבתחקיר עומק – מה עונים לילדים כשהם שואלים 'איפה אבא…?'.

בשנים האחרונות היו תכניות וסרטים נוספים על הנושא. לי זכור במיוחד סרטה של נועה מימן "של מי אני", על ילדים שנהרו בעזרת תרומת זרע. שלושה סיפורים עצובים במיוחד על ילדים שהאימהות שלהן החליטו להביא אותם לעולם לבד. לפני שלוש שנים שודרה סדרת כתבות של רועי שרון בערוץ 10 שעסקה בשיח על מיניות בציבור הדתי. עוד 'דוקו', שייחד פרק לנשים מהציבור הדתי, שבחרו להרות ילד לבד מתרומת זרע. גם בתכנית זו הביאו את הדעה של אותם רבנים חשוכים שאומרים בפריים טיים שלהביא ילד מתרומת זרע זה להביא לעולם ילד עצוב. אני בטוחה שיש יצירות נוספות בנושא שלא נחשפתי אליהן, ואיכשהו יש לי תחושה שגם הן מספרות את אותו הסיפור.

כאם יחידנית, אני לא מתחברת לצד העצוב שיוצרי תכניות הדוקו מדביקים פעם אחר פעם לחיי האימהות היחידניות, ואני מבקשת לשנות את השיח הזה. מנרטיב שמדבר על 'איפה אבא?' אני מבקשת לייצר נרטיב עכשווי ורלוונטי שמתייחס למשפחות החדשות. לדבר על הפלורליזם של התא המשפחתי.

התא המשפחתי בחברה הליברלית הוא של אבא ואבא, אבא ואמא, אמא ואמא, רק אמא או רק אבא. הוא יכול להיות של אבא ואבא ואמא, יכולים להיות שותפים לתא המצומצם קהילה שלמה או משפחה גרעינית שכוללת גם סבא וסבתא. התמזל מזלנו ואנו חיים בעידן עם יותר אפשרויות חברתיות ותרבותיות והרפואה המודרנית מאפשרת לנו לבחור איך אנחנו רוצים להביא ילדים, באיזה הרכב אנו רוצים ובוחרים לגדל אותם ואיך תראה המשפחה שלנו.

מדהים אותי שדווקא אנשי התקשורת, שכתפיסה אמורים להיות פתוחים וחשופים לרעיונות ומחשבות ליברליות, מייצרים פעם אחר פעם מסמכים כל כך חשוכים וצרי מחשבה שנראה שמבסיס הרציונל של היצירה שלהם עולה כי אידיאל התא המשפחתי הוא של אבא-אמא ושלושה ילדים. דבר זה נעשה לעיתים בכסות של דוקו, כאשר אני משערת שרוב היוצרים בכלל לא חיים במציאות כזו.

נראה שלפעמים שוכחים היוצרים שבצד השני של המסך יושבת בחורה בת 35 שלפני רגע הייתה אצל רופאת הפוריות שאמרה לה – זה עכשיו או לעולם לא, וזו יכולה להיות גם הבחורה שעובדת בחדר לידם. היא, ממש כמוני לפני 4 שנים, צופה רק בצד אחד חשוך ומדכא של חיים שלמים, שבפועל, הם הרבה יותר מורכבים וצבעוניים. החיים עצמם הם תינוקות וילדים שגדלים אצל אימהות ואבות אוהבים שמאוד רצו שהם יגיעו לעולם. 

לאמצעי התקשורת ולמסכים בפרט, תפקיד חשוב בחשיפת מידע, בהעברת מידע וכמקור שממנו ניתן לשאוב אינפורמציה על כל דבר ועניין.  לכן, כשתוכניות הדוקו מציגות נושא, שכשהוא נכנס לחיים שלך הוא חובט בך בשיא העוצמה, בצורה כל-כך מגמתית תוך ייצוגים לא מייצגים ולעתים מעוותים של הורות יחידנית, זה מקומם אותי!

התוכניות האלה הופכות את המסע של אותה בת 35, המורכב גם כך, לקשה עוד יותר. כשאישה בת 35 מחליטה שהיא מביאה ילד.ה לבד היא מתחילה לחפש מידע, הרבה פעמים המידע פשוט פוגש אותה כשהיא מחזיקה בשלט והיא תצפה, והיא תחפש אופטימיות על המסך. היא תחפש דרך לראות את הבחירה שלה כנכונה וחיובית, אבל התוכניות האלה בוחרות פעם אחר פעם שלא להראות את הטוב שבבחירה. ואותה אישה בכלל לא חלמה בגיל 15 שהיא תצטרך לבחור זרע מקטלוג.

כאם יחידנית, שעברה את התהליך, שחיפשה את הטוב ושהשלט הפגיש אותה עם הדוקו והחדשות והסיפורים העצובים, אני דורשת שינוי של השיח. אני לא מתכוונת להתדיין עם יוצרי תכניות הדוקו על המסגור הדיכאוני שהם עושים למשפחה היחידנית וגם לא עם רבנים. אני לא מתכוונת לצעוק שהבת שלי היא ילדה מאושרת, ושמחה, ועצובה, ובוכה בדומה לכל הילדים/ות, אני גם לא מתכוונת לנהל שיח עם הנרטיב הקיים של 'איפה אבא?'.

אני עדיין לא יודעת מה אני אענה לבת שלי אם היא תשאל אותי 'איפה אבא?', אבל אני כן יודעת שאני רוצה לגדל אותה בסביבה ליברלית ופלורליסטית שיש בה מגוון רחב של סוגי משפחות ושכולן לגיטימיות ושגם יש להן ייצוג חיובי ונאמן למציאות ביצירה הישראלית. מקום שחיים בו את החיים עצמם והחיים עצמם, על מורכבותם והמגוון שקיים בהם, הם אלו שמיוצגים בתכניות הדוקו.

שיתוף המאמר:

Facebook
WhatsApp
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *