הקריקטורה היומית בעיתון "הארץ" (30.1.2017) הציגה את חברת הכנסת סתיו שפיר לצד אהוד ברק, כשהשניים אוחזים יד ביד (רמז לתמיכתו של האחרון בשפיר כמי שמלווה אותה לראשות מפלגת העבודה). בקריקטורה מוצגת שפיר כילדה קטנה בשמלה פרחונית לצד דמותו האבהית של ברק. ההטיה המגדרית כלפי נשים פוליטיקאיות ונשות ציבור, ונשים בעמדות השפעה בפרט נמשכת לתוך המאה ה-21. רק מעט מדי השתנה מאז פרסמתי את עבודת התיזה שלי, לפני שנות דור, ב-1994, שכותרתה הייתה "הדימוי התקשורתי של נשים פוליטיקאיות: האם הן עדיין 'אלמנות עריצות או פילגשים תככניות'"? ושעסקה בחברות הכנסת בתחילת שנות ה90'.
אציג כאן רק כמה "תקריות" מהשנים האחרונות. באולפן שישי של ערוץ 2 (עכשיו ערוץ 12), המהווה את "מדורת השבט" של החברה הישראלית, כונתה הפרשנית הבכירה דנה וייס "יכנע" כשהביעה דעה סותרת לבר הסמכא, אהוד יערי, בנושאי טרור וערבים (מרץ 2016). קדם לה הלגלוג הגלוי על התפרצות הרגשות, המובנת והאנושית, של פדריקה מוגריני, שרת החוץ האיטלקייה של האיחוד האירופי, לאחר הפיגועים הקשים בבריסל באותו חודש. זכורות היטב "חגיגות" תקשורתיות קודמות, למשל פקפוקם של אנשי תקשורת בכירים על התאמתה של יו"ר הכנסת לשעבר, דליה איציק לתפקיד ממלאת מקום נשיא המדינה בזמן פרשת קצב; הקטנתה של שרת החוץ לשעבר, ציפי לבני, על ידי אהוד ברק כאשר קרא לה "ציפורה"; התבטאותו "המרהיבה" של השר אביגדור ליברמן, כלפי יריבותיו, שלוש ראשות המפלגות שהתמודדו בבחירות 2012, ציפי לבני, שלי יחימוביץ וזהבה גלאון: "…ראיתי את המתקפות של שלוש הווייבערס, שתקפו אותי – ציפי לבני, שלי יחימוביץ', זהבה גלאון…".
בין כל אלה קיים מכונה משותף רחב: מסגורן של נשים כחלשות, רגישות, לא בקיאות בעניינים שברומו של עולם ואפילו– שוביניזם, באמצעות סתימת פיות. כפמיניסטית וכחוקרת מגדר אינני מופתעת. גילויי השוביניזם חוצים את החברה הישראלית (כמו בחברות מערביות אחרות), מהאדם ברחוב ועד בית הנשיא בירושלים ("מיידלע", של עזר וייצמן, זוכרים?). באווירה שכזו לתקשורת ולשיח שהיא מובילה יש תפקיד חשוב. יש לצפות כי ערוצי המדיה, למצער המרכזיים שבהם, יראו את עצמם כאוונגרד הצועד לפני המחנה, יאמצו אג'נדה אמיצה ויפעלו לקדם את הנושא ביתר שאת. אם לא מתפיסה ערכית, אז לפחות משיקולי רייטינג.
אחרי הכל, לפחות כחמישים אחוזים מהצופים שלהם הן נשים. אך, לצערי, יש יותר "אהוד יערים" מ"דנה וייסים". המסקנה המתבקשת היא שהתקשורת זנחה את תפקידה המסורתי כמובילת שינוי ואמצעי לצדק ומוסר. כלב השמירה של הדמוקרטיה מנמנם, והשיירה (הנהוגה על ידי גברים) עוברת.
בלתי אפשרי שלא להתייחס להילרי קלינטון. במשך שנים הילרי התמודדה עם הדימוי של נשים בפוליטיקה ובנתה תוך שיתוף פעולה של התקשורת דימוי הפוך של אישה חזקה, רבת ניסיון ורציונאלית. היא הצביעה על העשייה הממושכת שלה, מלאה כל תפקיד אפשרי, הציגה השכלה מרשימה ויצרה דימוי ויזואלי מקצועי-עניני א-מגדרי בלבוש של חליפות עסקים. ולמרות כל אלו, התקשורת גינתה אותה תכופות והאשימה אותה בגבריות יתר, בכוחנות ובחוסר נשיות. אפילו סליחתה לבעלה על בוגדנותו גויסה לתמיכה בדימוי של ויתור על "דפוס התנהגות נשי", לטובת דפוס התנהגות גברי של רדיפת כוח ושררה, מיקוד בכיבוש היעד.
התרעותיהם של חוקרי התקשורת יחיאל לימור ודן כספי (1994), בשנות התשעים, מפני תהליך "פמיניזציה של המדיה", שיוביל להגמוניה ושליטה נשית בתקשורת, התבררו כמוטעות. עינת לחובר ודפנה למיש מבהירות במחקרן (2015) כי הנשים נותרו מיעוט במקצוע וכי הן עדיין מועסקות בתפקידים ובתנאים נחותים מעמיתיהן הגברים. סיקורן התקשורתי של פוליטיקאיות מתעלם ברוב המקרים מהעשייה עצמה, או מעמדותיהן ומרבה לעסוק בהופעתן החיצונית של הנשים ובמעמדן כרעיות וכאימהות. שאפתנות נשית, בעיקר כזאת של פוליטיקאיות, זוכה לעיתים קרובות לביטויי לגלוג והסתייגות מהתאמתן לתפקיד. בישראל, גם שרת חוץ, או מנכ"לית בכירה, היא "קודם כל אישה". שולחן המשא ומתן או דיוני הדירקטוריון יתכבדו ויחכו עד שתסיים להכין את ארוחת הצהריים.
המאבק בשוביניזם הוא ריצת מרתון, לא ריצת מאה מטר. על גופי הרגולציה לאמץ המלצות ברורות לשילובן הראוי של נשים בתקשורת, תוך הגדרת מקלות וגזרים לאותם גופי תקשורת שיקיימו או לא יקיימו את המלצותיהם. על האקדמיה לחנך את הסטודנטים והסטודנטיות להצביע ברגליים ולהעדיף באופן ברור כלי תקשורת עם ייצוג נשי. יש לחזק את הנשים בתקשורת, למשל באמצעות הקמת גופים ייצוגיים כמו "תא העיתונאיות". מעל הכל, עלינו כצרכני תקשורת, לנהוג כצרכנים חכמים, להפנים שבעולם שבו הרייטינג הוא המלך, אנו מחזיקים כוח רב בשלט. רק כך נעיר את הכלב משנתו.
