יותר ויותר נושאים פוליטיים-נשיים מופיעים כיום בראש החדשות במדיה בכלל, ובעיתונות הכתובה בפרט: שנת 2017 התאפיינה בהעלאת התודעה לאחת מן העוולות החמורות, שעמן מתמודדות נשים בכול העולם – תופעת ההטרדה המינית.
בארץ חל תהליך מקביל, אמנם הדרגתי וזוחל, של חשיפת תלונות על הטרדות מיניות מצד גברים בתפקידי מפתח, כמו השר (לשעבר) סילבן שלום , השר איציק מרדכי ואחרים, לאחר שפורסמו תלונות אודותיהם בעיתונות הכתובה והמשודרת – נאלצו לפרוש מעמדותיהם הבכירות.
גם העיסוק הגובר בכשלים שלא מנעו רצח נשים (כמו במקרים האחרונים של דור כרסנטי, פז בר יוסף, אדל קלמן ורבות אחרות) יוצר את הרושם, שמסך העשן שאפף נושאים אלו אכן מתפוגג; האמנם?
האם המדיה, על כל צורותיה, זו המשמשת כסוכנת שינוי בנושאי חברה רבים ורציניים, נוהגת בנושא המגדרי בהתאם? האם בעיותיהן של הנשים, המונות 50% מן האוכלוסייה בארץ – בראש ובראשונה בעיית האלימות נגדן, המסכנת את חייהן – אכן מגיעות להבשלה עקבית? האם בעיותיהן, בדומה לנושאים אחרים של צדק חברתי מובילות שינוי במסלול הפוליטי-חקיקתי אקטיבי? מה לא עובד בדינמיקה הפנימית של עולם התקשורת, למרות השינויים בהתחזקותן, התאגדותן של עיתונאיות, הצטרפות של חלק מן העיתונאים הגברים לצדן ושיפור במעמד הנשים בארץ?
יש להקדים ולציין שמעולם לא התקיימה חשיפה מלאה למציאות חייהן ובעיותיהן החברתיות של נשים: העלאת נושאים הנוגעים לפוליטיקה נשית הבליחה, לזמן קצר, בשנות העשרים המוקדמות של המאה הקודמת, במקביל להקמת המוסדות הלאומיים לפני קום המדינה. הדרה תקשורתית נמשכת של נושאים חשובים על פרק היום של נשים באה לידי ביטוי בהקצעת (חיליק בהקצאת) מדורים מיוחדים לנשים בשולי העיתונות המודפסת והמשודרת, בעמודים הנידחים ובמדורים משניים בחשיבותם- למעשה היו אלה גטאות תקשורתיים לנשים, בהם נידונו טרדות הבית והמשפחה, תוך קיבוע התפקידים המסורתיים של נשים. באיטיות ובהדרגה החלו לעלות על סדר היום נושאים פוליטיים נשיים בשנות השבעים המוקדמות, בעקבות פעילותה של התנועה הפמיניסטית בארה"ב.
במהלך 50 השנים שלאחר מכן, נדחקו הנשים לשולי העיתונות שעסקה בהן בעיקר בהקשרים של טרדות הבית והמשפחה, תוך קיבוע תפקידיהן המסורתיים. בתחילת שנות השבעים עלה מחדש נושא שוויון הזכויות לנשים על סדר היום הפוליטי בישראל, זאת בעקבות פעילותה של התנועה הפמיניסטית בארה"ב.
חברת הכנסת לשעבר מרשה פרידמן, יוזמת הגל השני של הפמיניזם בארץ בשנות השבעים, קראה לתופעת ההדרה של נושאים כאלו מסדר היום הפוליטי והתקשורתי "קשר השתיקה": "לכל הנושאים שהעליתי בכנסת השמינית, החל במכירת נשק חשאית לדרום אפריקה ועד אלימות נגד נשים, היה מכנה משותף אחד: כולם היו אפופים קשר של שתיקה". ( מתוך גיליון "נגה" מס. 15, סתיו-חורף 1988).
חשיפת נושא האלימות – ראש וראשון בחשיבותו, בסדר היום הפוליטי של נשים, הנוגע לביטחון קיומי של מחצית מן האוכלוסייה – משוּלה למְֹשִִיה של קרחון ענק, שלם, מעל פני המים: עד לאמצע שנות השבעים – בעיית האלימות נגד נשים כלל לא הייתה קיימת כביכול – ולהפך: העלאת הנושא לראשונה מעל דוכן הכנסת על ידי ח"כ פרידמן בשנת 1976, נתקלה בצחוק והכחשה מפי לא אחר מאשר שר הרווחה.
דרך ארוכה עשתה חשיפת נושאים, סיקורם, דרך מחילות ה"גטו העיתונאי הנשי" – מדורי הנשים, תכניות שוליות לפריים-טיים המשודרות בטלוויזיה וברדיו עבורן, בעמודים האחוריים של העיתונות ועד לכיכובה של החשיפה, כאמור, בעצם ימים אלו – בכותרות ראשיות של המדיה בכללה. עד לשנות השבעים המוקדמות ניתן היה לספור נשים במדיה במדינת ישראל על כף יד אחת. במידה שהן עסקו בנושאים על סדר היום הפוליטי – נעדרו מהם נושאים "נשיים" (אלימות נגד נשים, שוויון בשכר, ייצוג בכנסת, וכו').
בין תחילת שנות השבעים לבין שנת 1977 – שנת המהפך הפוליטי והעברת השלטון לראשונה לממשלת הליכוד – החלו נושאים "נשיים" לעלות על סדר היום הפוליטי בעיתונות – כיוזמה של יחידוֹת. מאז מזגזגים נושאים אלו בין שיפור הדרגתי לנסיגה מתסכלת אל קיפאון. ישנה שורת מחקרים מגדריים שונים שהתבצעו על ידי חוקרות פמיניסטיות, שהצביעו על שגיאות במחקרים קודמים והתוו דרכים חדשות לחקר המגדר. בין הבולטות שבהן – הפרופסוריות אסתר הרצוג ודפנה למיש. אך עדיין ארוכה הדרך עד לתיקון יסודי בפועל של עוולות. שילוב של גורמים רבים ושונים במקביל למחקר לכדי חזית מתואמת עשוי לחלץ מן הבוץ את עגלת העוול ממנו סובלות מחצית מן האוכלוסייה בארץ.
לסיכום ניתן לקבוע, כי בשנים האחרונות גוברת המגמה לטפל בנושאים פוליטיים נשיים במרכז ענייניה של התקשורת; עם זאת – עדיין זו לא תורגמה לשפת המעשה שיוביל לשינוי עמוק והקצאת המשאבים המתאימים לתיקון הנדרש.