משהו יסודי חייב להשתנות

ד"ר ענת באלינט היא חוקרת תקשורת, עיתונאית ואקטיביסטית בנוגע לחופש הביטוי, אתיקה עיתונאית ואוריינות מדיה. מחקרה לדוקטורט עסק בסוגיית הפרסום הסמוי. כיום מרצה אורחת בבית הספר לעיתונות באוניברסיטת סן-חוזה (קליפורניה). קודם לימדה באוניברסיטת תל-אביב ובמכללה למנהל. היא היתה כתבת התקשורת של עיתון "הארץ" ונמנית על חברי מערכת "העין השביעית". חברה ב"תא העיתונאיות".

הודעת נשיאת בית המשפט העליון, השופטת אסתר חיות, על הקמת ועדה שתבחן שינוי ביחס של מערכת המשפט לנפגעות עבירת מין, היא רגע מרגש ומתוק של ניצחון. כאשר הכותרת שבישרה על המהלך צפה ועלתה מולי על מסך המחשב, אמרתי לעצמי: הנה, קרה כאן משהו גדול. זו אינה נקודת קצה, לא בשורה על סופו של מאבק, אבל כן נקודת ציון משמעותית במהלך ארוך ומרשים שהובילה לאורך השנים רשת של נשים לשינוי המציאות בישראל בכל הנוגע לעבריינות מין. מבחינתי, זוהי גם נקודה מתאימה לסידור מחדש של מחשבותיי אל מול חלק חשוב במהלך השינוי שהתחולל כאן בשנים האחרונות. 

בשלהי 2013, קיימתי שיחה סוערת למדי עם העיתונאית טל שניידר. נפגשנו בכנס עיתונות ששתינו לקחנו בו חלק. זה היה זמן לא רב לאחר חשיפתו של עמנואל רוזן כמטרידן מין סדרתי, שניצל את מעמדו כדי לנצל נשים רבות, רובן צעירות ממנו וחלשות ממנו, ולפגוע בהן. שניידר לקחה אז חלק פעיל בדחיפה לפרסום הסיפור, יחד עם עיתונאיות אחרות בהן ענת סרגוסטי, הדס שטייף, אלינור דוידוב, ורד כהן-ברזילי, גילי איזקוביץ' ואחרות. היה זה אחרי שעות רבות שבהן גבתה עדויות מעשרות נשים שנפגעו מרוזן לאורך השנים. הן יצרו עמה קשר מרצונן, בעקבות קריאה פומבית בפייסבוק שפרסם תא העיתונאיות. באותה קריאה לא צוין שמו המפורש של רוזן, אך למרבה ההפתעה, רבות הבינו מיד במי מדובר. תוך ימים אחדים נחשפה שניידר לסיפורים מזעזעים על הדרכים שבהן, כמו צייד מיומן, איתר רוזן נשים צעירות וחלשות, תמרן אותן, ניצל אותן ואף ביקש נקם כשניסו להתרחק ממנו. 

לי היו שאלות לגבי הדרך. משפט ההמון מפחיד אותי. פאניקה מוסרית מרתיעה אותי. הבעיה עם הביוש החברתי, הסברתי לשניידר, היא שאף אחד לא לוקח אחריות על עוצמת העונש או משך הזמן שלו. אדם יכול להיענש בעוצמה אדירה ובאופן אינסופי על ידי כל אחד או אחת בחברה שמבקש או מבקשת לבוא איתו חשבון על מעשיו. אין משפט הוגן ורציונלי, אין הגדרה לעונש, אין קציבה של משכו, ואין אפשרות לחזור לקהילה כאחד האדם, לאחר התשלום החברתי על הפשע. מי שעושים לו שיימינג "משלם את חובו לחברה" שוב ושוב ושוב: החל מסתם מבוכה יומיומית ועד אובדן מוחלט של פרנסה והדרה מכל המעגלים החברתיים. גזלת מקורות הפרנסה של אדם היא עונש חמור ביותר, אמרתי לה. אולי גרוע יותר מכלא. גם למנוולים מגיע משפט צדק, טענתי. לשניידר, משפטנית בעצמה, היו סיפורים לספר אל מול טיעוניי. סיפורים מפלצתיים, שלא כולם זכו לפרסום בכתבה שנולדה בעקבות המהלך של "תא העיתונאיות" ב"הארץ". סיפורים שחזרו על עצמם אודות בחורות מרקע מוחלש שתומרנו על ידי רוזן, תוך שהוא נשען על דמותו כעיתונאי מוערך ומוכר, וניצודו על ידו באופן מחושב ואובססיבי, כטרף קל. "לא הייתה שום דרך אחרת" טענה שניידר באוזניי, "הסיפור רץ במשך שנים ולא היה אף אחד שיכול היה לעצור את זה". 

היא צדקה. למרות הספקות שלי בעניין, המלווים אותי עד היום, היא צדקה. המערכת האפילה של הטרדות מיניות ואלימות של גברים כלפי נשים (ולעתים גם כלפי גברים אחרים) במקומות עבודה או במקומות מפגש אחרים, התקיימה במשך יום יום, כמו מערכת מנהרות נסתרות שאיש לא מעז לפשפש בנעשה בהן. היא התקיימה לצד החיים ה"רגילים", בהם יש כללי מותר ואסור ברורים למדי. זאת הייתה מציאות מושתקת, מקובלת, מוטמעת באופן עמוק שאני בעצמי הכרתי היטב. עמנואל רוזן (שתקופה מסוימת עבד חדר לידי) אמנם מעולם לא הטריד אותי, לא היה לי כל מושג על ממדי הנזק שזרע סביבו במשך שנים, אבל היו אחרים ומספרם, להערכתי, הגיע לעשרות. עשרות רק בהיסטוריה הפרטית שלי, כן? מערכת חברתית כזאת, שבה לכל הצדדים – המנצלים והמנוצלים – יש אינטרס להכחיש את המציאות ולתת לה להמשיך להתקיים, מערכת כזאת יכולה להשתנות רק בלחץ מאורגן וחזק, במהלכים שלא יותירו ברירה אחרת. 

מה שהרשתות החברתיות, במקרה הזה  – פייסבוק – מאפשרות, זה בדיוק זה: קודם כל התארגנות. קרי: מציאת הדומות, התגבשות כקהילה והחלפת הסיפור הפרטי בנראטיב קבוצתי. זהו שינוי עצום והוא בבסיס העניין: כשמישהי חושבת שרק לה היה "סיפור משוגע" עם רוזן (או מישהו אחר), היא לא תעשה כלום. כשנחשף, פעם אחר פעם, שהמטרידנים הם סדרתיים, שהעניין איננו אישי כלל וכלל אלא בעיקר מגדרי, כזה המשקף את יחסי הכוח בחברה, זוהי הנעה לפעולה. וזהו אכן השלב השני, וגם הוא התאפשר בזכות הרשתות החברתיות: איסוף עדויות באופן חסוי ובטוח, כזה היוצר מסד נתונים שאי אפשר להתעלם ממנו וניתן לפרסם בתקשורת המרכזית. 

הסיפור של רוזן הסתיים באפס פעולה של המערכת המשפטית. הפרקליטות סגרה את התיק (למרות עמדת המשטרה לפיה היה בסיס להעמדתו לדין) בחסות הטיעונים הרגילים והמוכרים: העדר ראיות בגלל תלונות שלא הוגשו, כאלו שהוגשו וחלה עליהן התיישנות וכאלה שמה שתואר בהן לא חצה את הרף הפלילי. אלו נימוקים שבינם לבין צדק אין דבר וחצי דבר. הם חושפים את מערכת החוק ומערכת המשפט כמשמרי מצב קיים ומעוות, כמנגנונים המאפשרים, הלכה למעשה, לעברייני מין להמשיך לפעול כמעט באין מפריע. 

אבל בינתיים מסביב קרו לא מעט דברים: החשיפה של פרשת רוזן היתה אירוע מכונן בגיבוש "תא העיתונאיות" כגוף לא-פורמלי של נשים-עיתונאיות המסייעות זו לזו ומקדמות בציבור סדר יום פמיניסטי. היא הביאה להקמת המיזם החשוב "אחת מתוך אחת" המציע פלטפורמה לדיווח על הטרדות מיניות ועברייני מין ואחר כך צצו עוד שורה של פרשות: אלון קסטיאל, משה איבגי, אופק בוכריס, רחבעם זאבי, ח"כ  ניסן סלומינסקי. מערכת המנהרות הנסתרות נחשפה בהדרגה וגבולות המותר והאסור בין גברים ונשים סומנו מחדש, בתהליך אטי שעדיין רחוק מסיום. 

השאלות שלי לגבי העוולות שנעשים בדרך, עדיין תקפות. יש כאלה שזכו לביוש תוקפני וחזק מדי לדעתי (למשל ינון מגל או ארי שביט) ואני מוטרדת בהחלט מכך שבתהליך השינוי עבירות חברתיות "קלות" אינן מובחנות ממעשיהן של עבריינים של ממש. אבל מה שטענה שניידר באותה שיחה בשנת 2013 מהדהד עדיין באוזניי: לא הייתה כל דרך אחרת. אי אפשר היה פשוט לבקש שינוי. צריך היה להתארגן, לספר סיפור אחר ולדחוף קדימה. הנה, עובדה, אפילו נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות חושבת כעת שמשהו יסודי פשוט חייב להשתנות.

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *