מתוך ההיסטוריה של הפמיניזם הישראלי: עדות אישית

ילידת ירושלים. עברתי את המסלול המוכר של לימודים, חברות בתנועת נוער. התגייסתי לצבא, אחרי הצבא נישואים, לידה, עבודה. כיום זה נראה כהסללה של נשים לתפקידן בחיים. מוקדם למדי התקוממתי כנגד הסדר החברתי הלא שוויוני והצטרפתי לפעילות פמיניסטית, ולאחר מכן פניתי גם ללימודים ומחקר על מעמד הנשים בישראל. מאחר ונשארנו מתי מעט מהדור הראשון של הפמיניסטיות בארץ, חשבתי שהגיע זמן לסיכום אישי של פעילותנו.

מתי נהפכתי לפמיניסטית? אני חושבת שבגיל ההתבגרות התחלתי להתרעם על מעמדי כאשה בבית ומחוצה לו,  הרגשות שלי לא יכלו ללבוש צורה כי לא דיברו על זה. למעשה לא היה אפיק לזעם ולרצון שלי לשנות משהו בסדרי עולם. כל זה היה נכון עד הפרסום בעיתונות ב-1971, על קבוצת נשים פמיניסטיות שקמה בחיפה וקראה לעצמה התנועה לשחרור האשה. כמובן שהרגשתי כמו שתיל מיובש שקיבל פתאום מים. כשמצאתי אותן בתל-אביב הצטרפתי לקבוצות להעלאת התודעה. קראנו, התווכחנו, עשינו הפגנות (לו רק זכרתי את כל ההפגנות, כולל ההתפרצות לכנס הגינקולוגים במלון דן וההפגנה "החזירו את הלילה" ועוד ועוד). זו הייתה תקופה שבה נשים לא הפגינו. אמנם הייתה הפגנה אחת של נשים בפרוץ מלחמת ששת הימים בה קבוצת נשים קראה למנות את משה דיין לשר הביטחון, אבל זו הייתה קבוצה מטעם ולא קבוצה פמיניסטית. בכל מקרה, לא היו הפגנות נשים בשנות השבעים המוקדמות. היינו מאד לא אהודות, בלשון המעטה, וההפגנות הצריכו אומץ רב להשתתף בהן.

בעקבות מלחמת יום כיפור עברנו לחיפה. החברות שם אימצו אותי אליהן בחיבוק עז והשתלבתי מיד בפעילות החיפאית. יחד עם ברכה זיו הפכתי לגזברית של התנועה ולאחר מכן עורכת העלון. העלון, שאת שמו אינני זוכרת, פרסם חדשות של התנועה, פעילויות, התארגנויות והזמנה להצטרף לקבוצות להעלאת תודעה. ההדפסה הייתה על נייר שעווה שאותו ניתן היה להשחיל על מכונת סטנסיל. שפכנו דיו וביד גלגלנו גיליון אחר גיליון של העלון. לאחר מכן חילקנו את העלונים לבתים בשכונות הכרמל. כולנו עבדנו קשה כדי לשכנע נשים להצטרף לתנועה, וגם נפגשנו בקבוצות מתקדמות בהן עשינו דברים מופרכים לחלוטין לאותה תקופה כמו להביא ספקולום לפגישה. היינו כשמונה נשים, לקחנו ראי והחדרנו את הספקולום שקנינו לואגינה שלנו כדי להסתכל בפעם הראשונה ולראות את האיבר האינטימי שלנו. קיימנו סדר פסח נשי עם הגדה פמיניסטית למהדרין. זו הייתה תקופה נהדרת מבחינת פעילות אישית ופוליטית של כל אחת מאתנו. היו הפגנות רבות בחיפה. לצערי אני לא זוכרת מה היו הנושאים וכמה הפגנות נערכו.

מי שהייתה הרוח החיה בתנועה זו מרשה פרידמן, שעלתה ב-1969 והביאה איתה את רעיון הפמיניזם. היא יזמה יחד עם מרילין ספר את הפעילות הראשונית באוניברסיטת חיפה. לאחר מלחמת יום כיפור שולמית אלוני הציעה למרשה שתצטרף לר"ץ בבחירות לכנסת ומרשה נכנסה לכנסת ב-1974. התנועה החלה להתפרסם בתקשורת ובין הדברים שלמדתי ממרשה היה להרצות וליזום הרצאות על מעמד האשה וכך הוזמנתי להופיע ברדיו וההזמנות להרצאות החלו להתרבות. נסעתי בכל הארץ, הופעתי בבתי ספר, בצבא, בכנסים ובפני קבוצות של נשים או קבוצות מעורבות של נשים וגברים.

מרילין ספר  דחפה אותי להרצות בפרויקט "קידמה" באוניברסיטת חיפה, זה פרויקט שנועד לקדם נשים, שם הרציתי עשרות פעמים על מעמד האשה בפני נשים מכל רחבי הצפון. כשהוכרז על בחירות לכנסת התשיעית (שנערכו ב-17.5.1977) הקמנו, הקבוצה החיפאית, את מפלגת הנשים. מרשה החליטה לתת את חלקה מכספי המפלגה שלה שהתפרקה, כדי להקים מפלגת נשים דוגמת המפלגה שקמה ב-1920 (כך על פי ספרה של שרה עזריהו). מרשה עצמה לא רצתה לעמוד בראש רשימת המפלגה אלא להיות הכח מאחורי הקלעים.

לפני שהוחלט על ריצה לבחירות כמפלגת נשים נפרדת, החלטנו שננסה לפעול יחד עם של"י (המפלגה שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית ב-1977, כאיחוד של תנועות שמאל שונות). נפגשנו 10 נשים פמיניסטיות מול 10 גברים, רובם מהפנתרים השחורים שדי נדהמו מהבלוק הנשי. ההצעה שלנו הייתה רשימה לכנסת בה יהיה ייצוג שוויוני: גבר אשה גבר אישה והם התנגדו. היה משא ומתן קשוח שלא צלח.

מאחר והיו לנו בקושי שלושה חודשים להתארגן, היינו מאד לחוצות. למעשה היינו מעט נשים (כ-60), שהקימו את המפלגה. עשינו הכל, החל מכתיבת פליירים וחלוקתם  ועד חיבור המניפסט שלנו וארגון חוגי בית. בין השאר נסעתי ברחבי צפון הארץ כדי לנסות ולשכנע א.נשים להצביע בעדנו. בליל הבחירות ישבתי במטה הבחירות בצפון וראיתי את הקולות למפלגת הנשים באותם יישובים בהם חברות המפלגה פעלו. בבחירות הצלחנו להשיג חצי מנדט, כ-6,500 קולות מתוך 12 אלף שהיה צריך. ראינו בכך ניצחון לא קטן. אנחנו, תנועה פמיניסטית קטנטנה, הצלחנו לשכנע יותר מששת אלפים איש ואישה לתמוך בנו. אחרי הבחירות התכנסנו והחלטנו לפרק את המפלגה.

פרויקט נוסף שיזמנו היה פתיחת בית קפה לנשים בשדרות הנשיא בחיפה. היינו ארבע פעילות שהקימו את המועדון. עבדנו בארגון וסידור המקום, שהיה נחמד ומרכזי. בשלב כלשהו זה נגמר וחבל שכך.

ב-1981 מרילין ספר ארגנה את הכנס האינטרדיסציפלינרי הראשון ללימודים פמיניסטיים באוניברסיטת חיפה. ההשתתפות בכנס היתה מדהימה, כ-700 משתתפות ומשתתפים, ושם מרילין וחברותיה דחפו אותי להתחיל ללמוד. עשיתי עבודת מאסטר על קבוצת "הורים נגד שתיקה". למעשה היא הייתה על "אמהות נגד שתיקה", שביניהן היה גבר אחד 'לקישוט'. בהמשך לכך התחלתי להתעניין בנושא הנשים ומעמדן השולי בעיצוב מדיניות הביטחון כחיילות וכאזרחיות. מציאות עגומה, לאור המלחמות הרבות שישראל הייתה מעורבת בהן. על כך כתבתי את הדוקטורט שלי.

 הייתי פעילה במהלך השנים, הרציתי בארץ ובחו"ל עד שהגיל וחוסר הקשר שלי לאקדמיה הכריעו את הכף. ההרצאות בכנסים הלכו והתמעטו. ב-2020 קיבלתי טלפון מנערה באחת המכינות הקדם צבאיות בדרום שביקשה ממני להרצות. זו הייתה מחמאה נהדרת לסיום פרק זה בחיי.

לשמחתי יש היום דור חדש שעושה עבודה נפלאה.


הטור נכתב גם לזכרן של החלוצות שאינן יותר עמנו: שוש אלינגס, ג'ודי היל, מלכה מעון, ברכה זיו, מלכה פרקל, תהילה זעירא וחברות נוספות שנפטרו במהלך השנים.

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

6 תגובות

  1. נהדר לקרוא לפחות חלק מההיסטוריה הפמיניסטית של מדינת ישראל. במיוחד בימים אלה שבהם מרגיש שאנחנו הולכים אחורה עם זכויות האישה והדרת נשים

  2. נורית.. כל הכבוד.
    חלק גדול מפעילותך זכורה לי לאורך שנות עבודתנו המשותפת.
    וחלק לא ידעתי.
    כל הכבוד על הסיכום הממצה.
    גאה שאת חברתי

  3. 6,500 הקולות שקיבלה מפלגת הנשים ב-77, ואשר היוו באותם ימים חצי מנדט, היו בהחלט הישג משמעותי. במיוחד בהשוואה למפלגות הנשים שהתמודדו בבחירות בהמשך. ב-1992 קיבלה מפלגת הנשים של תנועת ש.י.ן קרוב ל-3000 קולות ומפלגת הנשים "קול הנשים" שהתמודדה בבחירות האחרונות קיבלה גם היא כ-3000 קולות. אני מלאת הערכה לנורית ולחברותיה על הפעילות החשובה שלהן במסגרת מפלגת הנשים ומעבר לה (כמו הפעילות במסגרת הארגון "אישה לאישה").
    נראה לי שאולי כדאי להשקיע את המאמצים להשגת כוח והשפעה בזירות פוליטיות בבחירות לרשויות המקומיות. כך, למשל, התחילה ש"ס את דרכה וכך הצליחה לצבור את כוחה בהמשך. הדוגמא של רשימת הנשים של אמונה, בראשות יהודית היבנר, שהכניסה ב-1989 למועצת העיר ירושלים שתי נציגות של תנועת "אמונה", היא דוגמא נפלאה לפוטנציאל של התארגנות פוליטית של נשים על בסיס מקומי. היבנר כיהנה כחברת מועצת העיר עד 1998 (מתוך ויקיפדיה) והיא עסקה בנושאי בריאות הציבור ולמען קידום מעמדן של נשים בעיר. במרץ הקרוב היא תחגוג 100 שנים. לאחרונה לימדו אותנו הלביאות באשדוד ורשימת הנשים בעוספייה את ערכה של ההתארגנות הנשית-פמיניסטית לקידום הייצוג והאינרסים של נשים. אז…. שלא יגידו לנו שמפלגות נשים הן איזוטריות, חסרות השפעה, חסרות סיכוי וכיוב'.

    1. תודה אסתר. אני מסכימה איתך שצריך בכל דרך להשיג כח והשפעה בזירות הפוליטיות בארץ ולא רק שם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *