מתפילה אישית לתפילה ציבורית

בת 29. נולדה והתחנכה בצפת, בבית דתי לאומי, ירושלמית בהווה ועדיין אורתודוקסית. לאחר שלמדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר אילן הבינה שהלב שלה שייך לעולם הפמיניסטי והיהדות הפלורליסטית וכך הגיעה לנשות הכותל. לאחר כמה שנים בהם ניהלה את תחום החינוך בארגון היא הפכה למנכ"לית הארגון. יוכי נשואה ואמא לגולן המתוקה שאת העבודה שלה בנשות הכותל היא מקדישה למען העתיד שלה להיות חופשיה בארצנו ושתהיה חשופה לקשת שיש ליהדות להציע.

אני זוכרת איך ישבתי עם קבוצה של "תגלית" ביום שישי בערב, אחרי תפילה בכותל המערבי וארוחת ליל שבת, כל אחד/ת שיתפ/ה מה היה רגע השיא שלו בטיול עד כה. הבנים סיפרו בעיניים בורקות על החוויה הנדירה (לדבריהם) שהייתה להם בכותל; איך הם התפללו יחד, שרו ורקדו. כאדם שלא גדל עם תרבות יהודית, לא ידעתי שתפילה יכולה להגיע לעוצמה כזו. רגעי השיא של הבנות היו במצדה, במקווה בצפת ובמסלול בגולן.

מאוחר יותר, שאלתי כמה מהמשתתפות מה הרגישו כשהיו בכותל והן סיפרו שהיה להן נחמד, ושהיה ממש מגניב לראות את הבנים רוקדים עם החיילים.

"רציתן גם לרקוד ולשיר?" שאלתי. "כן" הן אמרו, "אבל משהו במקום נתן את התחושה שזה לא לעניין".

ה"משהו" הזה מלווה אותי בכל חיי הבוגרים. הוא מלווה כל אחת מאיתנו בכל תחומי החיים: בעבודה, בלימודים, בצבא, בכנסים ציבוריים ועוד.

קוראים ל"משהו" הזה 'השתקת נשים'. זלזול בכבודנו כבנות אדם וחווה ורצון לקחת מאיתנו כל טעם וצבע מהחיים.

כמי שגדלה כאורתודוקסית, ועדיין נאמנה להלכה, אני מוחה נגד העיוות שנעשה בכל הנוגע לתפילת נשים.

על כל איברי האישה מדברים חז"ל: "שוק באישה ערווה", "שיער באישה ערווה" ואפילו "קול באישה ערווה". רק על רגשותינו שכחו לדבר. חכמים (ולא חכמות) קבעו כי אישה פטורה ממצוות ציצית ותפילין וחשבו שהם עושים לנו טובה ומפנים לנו זמן נוסף לגדל את הילדים ולטפל במטלות הבית. הם עדיין לא מצאו פתרון לנשים כמוני וכמו חברותיי מנשות הכותל שרוצות בתפילה, ולא בסתם תפילה, אלא בתפילה בציבור. לא כיחידות, אלא כקבוצה. מניין. תפילה עם עוצמות.

תפילה היא הרגע שלי להיות עם הבורא, להודות, להלל, לבקש ולפעמים גם לכעוס. לעומת התפילה בבית או בבית הכנסת, התפילה שלי בכותל היא לא עבור עצמי, היא עבור כלל הנשים. עבור אותה אימא שרצתה להיות ליד הבן שלה ברגע שבו הוא עולה לראשונה לתורה, עבור כל אישה שרוצה להתפלל עם טלית, ועבור כל הנשים שרוצות להרגיש שגם הכותל הוא מרחב ציבורי שוויוני ובטוח.

רבנים מנסים לצמצם את עולמן של הנשים גם בדת, אפילו בתפילה מדירים נשים ולוקחים מאיתנו אלמנטים רוחניים. בשנת 1360, חי בגרמניה רב חשוב בשם רבי יעקב מולין (המהרי"ל), שכשאר הרבנים בזמנו, גם הוא התנגד לנשים המתפללות עם טלית. באותה עיירה של המהרי"ל גרה מרת ברונא, אישה מיוחדת שקראה תיגר על הנחייה זו של הרב. היא שלחה אליו מכתב בו היא מתייחסת לאיסור שנגזר על נשים ממצוות מסוימות ובין היתר כתבה כך:"…אתם אומרים שאין לי שייכות לכל זה. שנגזרו עלי חיי יחידות, עירום ועריה מן החוויה ומן ההשתייכות. שחל עלי צו הרחקה לצמיתות מן הציבור למרחביו ולדורותיו. מהזיקה למצוות בכללותן. מספר התורה. שנגזרה עליי יהדות בלי צבע, בלי ריח, בלי ניגון, בלי ציבור. זוהי קללה. זהו גירוש מגן העדן היהודי. עצום רגע את עיניך וקבל עליך לענות לי ביושר גמור: ההיית אתה מוכן לקבל עליך גזרה כזאת?..". 

קבוצות פמיניסטיות רבות נאבקות על מגוון נושאים, כולם נכונים וחשובים. מאבק לא פחות חשוב, הוא מאבק נשות הכותל לתפילה בכותל, להיות חלק מהמרחב ולא להיות סוג ב'.

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *