נישואי בוסר

ד"ר גלית שאול – נשואה ואם לארבעה, ראשת המועצה האזורית עמק חפר. מנהיגה שמאמינה בקידום נשים, ובייצוג הולם של כולם בשלטון המקומי והארצי.
פועלת לקידום שקיפות, שיתוף, ושירותיות. דאגה לשילוב נשים חסר תקדים במועצה הדתית המקומית, פעלה לשילוב נשים במופעי תרבות בכל הארץ, ולקיום קוד לבוש שוויוני בבתי הספר.
בעברה מנכ"לית מרכז רקמן באוני' בר-אילן ומנהלת שרות ההתנדבות הארצי במשרד הרווחה.
בעלת תואר ראשון ושני במשפטים, ודוקטורט בקרימינולוגיה.

בשנות ה-30 של המאה הקודמת, נישאה סבתי במרוקו בהיותה בת 14 שנים בלבד לסבי בן ה-21. ילדותה נשללה ממנה. לצערי, המציאות בישראל בשנת 2017, בה גדלים ניניה ובני ניניה של אותה ילדה צעירה, אינה לגמרי שונה – נישואי הקטינות ממשיכים להתקיים באין גורם מסכל. מדינת ישראל הצטרפה בשנת 2013 למדינות מערביות רבות כאשר קבעה בחקיקה נורמה משפטית ברורה האוסרת על נישואין לפני גיל 18. החקיקה המבורכת שיזמו חברי הכנסת דאז גילה גמליאל, יריב לוין, זהבה גלאון, חנין זועבי ואחרים, בסיוע מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, היוותה בשורה של ממש לכ-4,000 קטינות, וגם קטינים, הנישאים בישראל מדי שנה. אותן קטינות נישאות מסיבות שונות הנעוצות בנורמות חברתיות, דתיות ותרבותיות של קבוצות מסוימות ובנסיבות כלכליות ואישיות של הקטינות ומשפחותיהן. הספרות המקצועית עוסקת בשורה שלמה של השלכות קשות שתופעה זו גורמת לחייהן ורווחתן של הקטינות ושל התא המשפחתי שלהן. בין היתר, מדובר בסיכויים גבוהים לגירושין וסיכון מוגבר לאלימות במשפחה, אימהות בלתי בשלה וסיכון של ממש לחיי הנערות והתינוקות, נזקים לאם ולעובר כגון מומים ותת משקל, פגיעה בעתיד הקטינות והגדלת הסיכוי לחיי עוני.

ניתן היה לחשוב כי הסיבות הללו – כמו גם עמדתם הברורה של המחוקקות והמחוקקים הישראליים בנוגע לאי-כשירות קטינים לקבלת החלטות משמעותיות כגון חתימה על חוזי מכר דירה והצבעה לבחירות בכנסת, או איסור על התנהגויות מסוימות כגון שתיית אלכוהול – יביאו למיגור התופעה כליל – אך לא כך הוא הדבר. לפני זמן הגישה הרשות לאוכלוסין והגירה דו"ח לוועדת חוקה חוק ומשפט המסכם את מספר הבקשות לרישום נישואי בוסר בישראל, כחלק מחובת הדיווח החלה עליה מתוקף חוק גיל הנישואין שתוקן ב-2013. הדו"ח אישש את הערכות מרכז רקמן כי החוק לא נאכף דיו וכי לא נעשים מאמצים מספקים לאכוף אותו. מבין 772 מקרים עליהם דווח כנישואי קטינים, רק 46 זוגות נישאו בהיתר. למרבה הצער, מקרים אלה אינם מייצגים את כל התופעה אלא רק את אותם זוגות שנרשמו בלשכת האוכלוסין. התופעה מן הסתם גדולה בהרבה מכיוון שאין כל מידע של ממש לגבי יתר המקרים. יתרה מכך, אנו יודעים שהגופים השונים פועלים בחוסר תיאום וללא שיתוף במידע, וכי במרבית המקרים המדווחים כלל לא מוגש כתב אישום על ידי הפרקליטות ואף לא נפתחת חקירה כמתבקש. כלומר, הפוטנציאל ההרתעתי שקיים בחוק לא ממומש וההשלכות ברורות. המשמעות המקוממת העולה מכך היא שהמציאות החברתית-כלכלית-תרבותית בישראל ממשיכה לעודד את קיומן של נישואי קטינות.

בחוק אין די. על מדינת ישראל להשקיע מאמצים ולהפוך אותו לאפקטיבי. יש לפעול להקמת תכנית ממשלתית המשתפת את כלל הגורמים, כולל הקהילות עצמן והמערכת החינוכית, גורמי הרווחה והבריאות, תוך הפגנת אפס סובלנות כלפי מי שחיתן את בתו או סייע בחיתון קטינים, והגשת כתב אישום במקרים המתבקשים. יש להעלות את המודעות להשלכות נישואי הקטינות, לפעול למניעת התופעה ולעבוד במשותף כדי להשיג הצלחה במאבק. הניסיון בעולם מוכיח כי תכניות למניעת נישואי קטינות, שעיקרן שילוב של אכיפת האיסור החוקי עם מהלכים קהילתיים כוללניים והצבת אלטרנטיבות שונות מקומיות ולאומיות, יש בהן כדי להביא לצמצום התופעה הקשה. אני קוראת לממשלת ישראל ליזום תכנית ממשלתית בין-משרדית למאבק בנושא נישואי הבוסר ובכך להפסיק את סבלן של אלפי צעירות ומשפחות בישראל.

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *