עתיד האנושות וגברים פמיניסטים

פרופ' דפנה הקר היא ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר וחברת סגל בפקולטה למשפטים, באוניברסיטת תל-אביב. חוקרת את המפגש שבין משפחתיות, מגדר ומשפט, ומפרסמת את מחקריה בבמות ישראליות ובינלאומיות. פרופ' הקר היא גם אקטיביסטית פמיניסטית ועל פועלה למען נשים בישראל קבלה את 'אות קטן' ב-2013 ואת הפרס ע"ש ג'ול בלוש ב-2019.

אם המאה ה-21 לא תהיה המאה של הגברים הפמיניסטיים, אנחנו בבעיה. לטענתי, נשים עשו כבר כמעט כל שביכולתן למען חזון חברתי פמיניסטי, ובלי בני ברית, לא נוכל להתקדם עוד הרבה. להיפך, כוחות 'תגובת הנגד' (backlash) מתחזקים, וללא גברים שיתנו מענה פמיניסטי לגברים אחרים, החל מגבר שמספר בדיחה מיזוגנית במקום העבודה וכלה בנשיא ארה"ב טראמפ, לא רק שלא נתקדם, אלא שניסוג לאחור. אם גברים לא ילמדו מגדר, לא יפתחו מודעות פמיניסטית ולא ייקחו חלק אקטיבי בעשייה למען שוויון וצדק מגדריים, נלך ונתרחק מהחזון של עולם שבו כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לעצב את הביוגרפיה האישית, המשפחתית, והחברתית שלו או שלה, ללא קשר לשאלה אם נולדנו זכר או נקבה.

בערב ראש השנה תשע"ח, קבלתי הודעת מסנג'ר מקבוצה שנקראת "אבות בכתום, מאבק האבות בישראל להורות שוויונית ואחריות כלכלית משותפת לאחר גירושין". זו היתה ה"ברכה" שהם שלחו אלי לכבוד ראש השנה [שגיאות התחביר והכתיב הן של השולחים]:

"דפנה הקר. שנת 2018 תיחרט כשנת שינוי. שנה שבו תוכנעה המפלצת הפמיניסטית רדיקלית שאת אחת הנשים המסוכנות בתוכה. אנחנו נחזיר את השיויון כערך חברתי כשנדאג שנשים מסוכנות כמוך יועמדו לדין על הסתה ובגידה בערכי מדינתנו. … שנת 2018 זוהי שנת ההידוי שלך וכל חברותייך המסוכנות. אני שומע את צילצול המפתחות והסורגים שם מקומך עוכרת ישראל."

יש כאלה שמסיקות מהתבטאויות כאלה וממקרים שבהם אפילו גברים שמצהירים על עצמם שהם פמיניסטים ומתגלים לפתע כגברים אלימים, שאין סיכוי לברית בין נשים לגברים במאבק למען חברה פמיניסטית. כך, למשל, פורסם בדף הפייסבוק הפמיניסטי "שולפת ציפורניים"1, לקראת סוף שנת 2017 [טקסט חלקי]:

"אנחנו אומרות בדף הזה הרבה זמן שאין כזה דבר "גבר פמיניסט", שיש ניגוד מובנה בין להיות המדכא ולהזדהות [עם] הצד המדוכא. זה לא שגברים לא יכולים להלחם בפטריארכיה לצד נשים, זה אפילו רצוי. אבל אין דין "פמיניסט" כ"פמיניסטית". אחת הסיבות שזה מובנה, היא שגברים, נאורים ככל שינסו להיות, פועלים מתוך עולם של פריווילגיות, שהם צריכים ללמוד בתור בוגרים, אחרי שנים של שחייה בבריכה הזכה הזו, בכלל לזהות. לוותר על פריווילגיות זה לא משהו אפשרי – כשאתה גבר ואתה מדבר, פחות נכנסים לך לדברים, יותר מגייסים אותך למשרות, יותר מאמינים לך, אתה פחות מפחד ללכת ברחוב, אתה משתכר יותר, אתה זכאי לזכויות בדת ובחוק, ועוד – שום כוונה טובה מצידך לא תשנה את המציאות הזו, עד שהמציאות עצמה תשתנה. כפועל יוצא מזה, גם גברים שדוגלים בפמיניזם… יפעילו מנגנונים של דיכוי וינצלו פריווילגיות שלהם, גם מבלי משים. ולפעמים בכוונה תחילה… כשגברים (בעלי הכוח מלכתחילה) נוטלים לעצמם כוח מוגבר בפמיניזם – זה בפני עצמו אות לסכנה."

אכן, כפי שמיכל זאבי הראתה לאחרונה בעבודת התזה שלה, גברים שמנסים להשתלב במרחב האקטיביסטי-פמיניסטי נתקלים פעמים רבות בתגובות קשות, ומרפות ידיים, מצד נשים פמיניסטיות2.

אז אני מסרבת להיכנע הן לעמדה שאומרת שאקטיביזם גברי חייב להיות רק כזה שקורא לי 'פמינאצית', הן לעמדה שאין דבר כזה גבר פמיניסט. אני חושבת שלגברים יש אינטרס חזק להצטרף לתנועה הפמיניסטית, לא רק בכלל שזה הדבר המוסרי לעשות; אלא גם בגלל שגברים משלמים מחירים כבדים בגין הפטריארכיה. כשהבן שלי, שמוכשר מאד בריקוד, מסרב ללכת לחוג בלט "כי כולן בנות"; כשהקללה הכי נפוצה בבית ספר היא "הומו"; כשהחברים שלי לכתה נאלצו לשרת בצבא שלוש שנים בעוד הבנות שרתו רק שנתיים, ולסכן את החיים שלהם במלחמות; כשסטודנט אומר לי שהוא בכלל רצה ללמוד חינוך, אבל הלך ללמוד משפטים כי אמא שלו אמרה לו שאף אחת לא תרצה להתחתן עם מורה; כשרק 0.7% מהאבות שזכאים לחופשת לידה בישראל, מנצלים את האפשרות; כשקרוב ל-100% מהאסירים בבתי הסוהר הם גברים – ברור שלא רק נשים משלמות מחיר בגין ההבניות החברתיות הדיכוטומיות וההיררכיות של "גבר" ו"אשה".

אני חושבת שאחת הסיבות שהשיח הציבורי סביב גברים ופמיניזם הוא כל כך שטחי ומשטיח, היא בורות: גברים לא באים ללמוד לימודי מגדר, ולימודי מגדר לא פיתחו מספיק את חקר הגבריות.

מדהים כמה מעט אנחנו יודעים על גברים ועל גבריות בעידן הנוכחי, לרבות בישראל. לאחרונה ערכתי כרך של כתב העת 'עיוני משפט'3, שעסק בגבריות במשפט – ידעתי מראש שיהיה קשה מאד למצוא כותבים לכרך כזה – יש המון כתיבה על נשים ונשיות במשפט, וכמעט שום דבר על גברים וגבריות במשפט. בכרך הזה יש דוגמאות נפלאות לכמה מעניין לחקור את המפגש שבין משפט לבין גברויות (צורת הרבים של גבריות):

המחקר בעולם על גבריות, הגם שלא מספק, מלמד אותנו כמה דברים חשובים, בניהם4:

  • גבריות היא לא קטגוריה חברתית אחת; יש היררכיות בין גברים, ויש גברים שלא מוצאים את מקומם בסדר החברתי הקיים. באופן פרדוקסלי, למרות שגברים שייכים לקבוצה החברתית החזקה ונהנים מפריווילגיות מעצם היותם גברים, רבים מהם מרגישים מבולבלים וחסרי כח.
  • אי אפשר להבין גבריות בלי להבין את ההצטלבות שלה עם מעמד, גזע, לאום, ועוד שיוכים חברתיים.
  • למעשה, מסתבר שגברים עסוקים בלהרשים גברים אחרים, לא פחות מאשר הם עסוקים בלהרשים נשים. גבריות היא סטטוס שכל הזמן נמצא תחת איום – וגברים חייבים להוכיח כל הזמן שהם לא נשיים או הומואים, שהם לא לוזרים, שהם גבר גבר.
  • העמידה הזו על המשמר של הוכחת ה"גבר גבר", והכישלון התדיר לעמוד בסטנדרטים של גבריות הגמונית, מתישים ומעוררים בנערים ובגברים תחושות של כשלון וזעם.
  • העולם הרגשי של גברים סובל ממנעד מצומצם יחסית של רגשות וקושי משמעותי ממה שמכונה בספרות "אוריינות רגשית" – היכולת לשיים ולבטא רגשות.
  • המחקר מראה לנו גם שגבריות היא לא רק מאפיין של בני אדם, אלא גם של מוסדות – מוסדות גבריים הם מוסדות ששמים במרכז תחרותיות ואינדיווידואליזם ומסרבים לראות בנו יצורים שמשוקעים ביחסים אנושיים וחברתיים. האקדמיה, למשל, היא מוסד גברי והשאלה איך צריכה להראות אוניברסיטה פמיניסטית היא שאלה גדולה.

אז למה גברים צריכים ללמוד מגדר ולמה לימודי מגדר צריכים לכלול מחקרים על גברים ועל גבריות?

קודם כל כי זה מרתק. שנית, כי זה חשוב מאד – כל העולם ממוגדר ואי אפשר להבין אותו בלי להבין גבריות. בדומה, גברים לא יכולים להבין את עצמם בלי לימודי מגדר. שלישית, כי לטענתי, נשים עשו במאה וחמישים השנים האחרונות כמעט כל מה שהן יכולות כדי לקדם את החזון הפמיניסטי. גם אם נשים רבות מתחילות במשפט "אני לא פמיניסטית, אבל"- בתפיסות ובמעשים שלהן הן בנות של התנועה הפמיניסטית – הן רוצות גם משפחה וגם עבודה בשכר; הן רוצות את הזכות לבחור ולהיבחר; הן רוצות את הזכות על גופן ואת הזכות להתבטא ולממש את עצמן. אבל… אם אין להן בני זוג פמיניסטיים, אם אין להן בוסים פמיניסטים, ואם אין להן מנהיגים פמיניסטים – אז יש גבול למה שהן יכולות להשיג לבד או בתנועה פמיניסטית שרובה ככולה נשים.

עתיד האנושות תלוי בשאלה כמה גברים יבינו שמגדר זה לא רק עסק של נשים ושפמיניזם זה לכולם5.


1 https://www.facebook.com/sholefet/
2 מיכל זאבי (2018). "כדי לקדם פמיניזם ושוויון מגדרי אנחנו צריכים ערבות הדדית וסולידריות": על פעילותם האקטיביסטית של גברים במרחב הפמיניסטי בישראל. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך. התכנית ללימודי נשים ומגדר בסיוע NCJW, אוניברסיטת תל אביב.
3 כרך לט(3): https://law.tau.ac.il/Law_Review/Volume39/?tab=2
4 ראו, למשל, Nancy E. Dowd, The Man Question: Male Subordination and Privilege (2010).
5 Bell Hooks, Feminism is for Everybody: Passionate Politics (2000)

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *