פעולה פמיניסטית: כי הכל קשור

ד"ר חנה ספרן היא פעילת שלום פמיניסטית. ספרה "לא רוצות להיות נחמדות" עוסק בפמיניזם בארץ בשנות ה-20 וה-70. עבדה במרכז הפמיניסטי אשה לאשה והיתה פעילה בקל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית), בנשים בשחור ובקואליציית נשים לשלום. לימדה באקדמיה וכיום פעילה במתן תמיכה לקהילת הרועים הפלסטינים בצפון בקעת הירדן וחברה במרכז המחקר הפמיניסטי באשה לאשה.

פמיניזם הוא בשבילי השקפת עולם, דרך חיים וכלי ביקורתי שדרכם אני בוחנת את המציאות ולומדת אותה ואיתם אני יוצאת לפעולה. הפעילות הפמיניסטית שלי תמיד הייתה והינה קשורה ומחוברת לחברות הפמיניסטיות בחיפה (באשה לאשה) ובכל הארץ. החברות האלו השתנו במשך השנים והתרבו וחלקן היו לחברות לחיים. היו בהן פלסטיניות ולסביות וטרנסיות ומזרחיות ואשכנזיות וזקנות וצעירות. הפעילות הפמיניסטית השתנתה במשך השנים והיא תלוית מקום וזמן וקשורה ומחוברת למאבקים שונים, שכולם עוסקים בתיקון עולם. בל הוקס, הפמיניסטית האמריקאית השחורה, צדקה כשטענה שפמיניזם זה לכולם/ן וזה גם שמו של הספר היחיד שלה שתורגם לעברית (פרדס,  2002). עולם טוב יותר הוא עולם שבו נשים וגברים וכל מי שנעים בין גבריות לנשיות יכולים/ות לחיות את חייהם/ן על פי רצונם/ן. עולם טוב יותר הוא עולם שאין בו אלימות וגזענות. עולם שבו המאבק נגד הדיכוי שלנו כנשים, כלסביות, כטרנסיות, הוא גם המאבק של כולנו נגד הדיכוי של קבוצות אחרות, שבכולן אנחנו מהוות מחצית מהקבוצה. הפמיניזם הזה הוא פמיניזם רדיקלי (רואה ובוחן בעיות מהשורש) והוא אינו דואג לשוויון מספרי ואינו מעוניין להיות שווה לגברים דווקא. אנחנו, פמיניסטיות רדיקליות, לא מעוניינות להוכיח שגם אנחנו יכולות. אולי אנחנו באמת לא יכולות וגם לא רוצות לנהל את העולם כמו שהוא היום. 

אנחנו רוצות עולם אחר, עולם צודק לנשים וגברים ולכל מי שעל הרצף. לכן הפעולה הפמיניסטית שלנו מחוברת למאבק של נשים וגברים למען דיור ציבורי. האשה ההולנדית שנאבקה על הזכות לחיות עם ילדיה נגד גבר ישראלי אלים היתה גם היא המאבק שלנו. הנשים שהגיעו לכאן מאתיופיה וקיבלו דפו פרוורה, אמצעי מניעה מסוכן הניתן לנשים שהממסד (מזלזל בהן), היו המאבק שלנו. הפעולה נגד סחר בנשים היתה המאבק של כולנו והסולידריות שלנו עם נשים חסרות מעמד בישראל; פלסטיניות מהשטחים; פליטות מאפריקה; ושורדות סחר בנשים. פעילות זו היא הכרחית כדי להיות יחד עם מי שמושתקת ומוחבאת. 

גם היום, המאבק של האשה הבדואית באוהל שלה, במרחק של שעה וחצי מחיפה (שטח C הכבוש, 20 דקות דרומה מבית שאן), שאין לה מים זורמים ולא חיבור לרשת החשמל, שחייה תלויים על בלימה כי בכל רגע היא ובני משפחתה עלולים להיות מגורשים, הוא המאבק שלי. היום, המאבק של הפליטים והפליטות נגד הגירוש הוא המאבק של כולנו וכך גם המאבק של הנכים/ות. הנשים בעזה שהן חולות סרטן ולא יכולות לקבל טיפול ליד הבית והן מבקשות לנסוע לבתי חולים בירושלים והצבא לא עונה לבקשות שלהן או מסרב לגמרי. אנחנו נחלצות לעזור למרות שלא ברור איך נעשה זאת. נשים חסרות מעמד חיות בישראל ללא ביטוח בריאות וללא רשות לעבוד או ללמוד. חלקן פלסטיניות מהשטחים הכבושים שנישאו לתושבי ישראל וחלקן נשים שהגיעו כ"כלות למכירה", או נשארו לגור כאן אחרי שנסחרו לזנות. אין להן זכויות אזרח בכלל ואין להן יכולת להתלונן במקרה שהגבר שאיתו הן חיות הוא אלים. המאבק שלהן הוא המאבק שלנו. נשים יהודיות שהבעל או בן הזוג עזב אותן או מסרב לתת להן גט והן אינן יכולות להינשא בשנית או ללדת. זה המאבק שלנו. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה והפעולה הפמיניסטית מחברת בינינו. 

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *