שיימינג במבט מגדרי: הרשת כמרחב לביוש-נגד

ד"ר שלומית ליר, עמיתת מחקר באוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת בן-גוריון, בנגב. מרצה וחוקרת מגדר, טכנולוגיה ותקשורת. יועצת אקדמית במועצה לקידום נשים במדע וטכנולוגיה, במשרד המדע והטכנולוגיה. מתמחה בתחום הניו-מדיה וקידום נשים ברשתות חברתיות. בעלת ניסיון רב כיזמית חברתית. הקימה ומנהלת את "פועלות ברשת", מיזם חממה לקידום נשים במדיה חדשה. בין הספרים שערכה וכתבה "הגדה פמיניסטית" (פרדס, 2019), ו"בגוף ראשון 8 נשים 8 סיפורי חיים" (פרדס, 2015). משלבת פעילות חברתית ענפה עם ניהול קמפיינים חברתיים בשטח וברשת. בין התערוכות שאצרה "בארשבעיות מצלמות בימי קורונה" ו"נשים מעלות סטטוס". ספר ביכורי שירתה "#גם אני" עומד לראות אור בהוצאת עיתון 77.

ביוש (שיימינג) הוא אקט שנועד להעליב, ללעוג, לחשוף, להוקיע ולהעביר ביקורת באופן פומבי על מי שנתפשים כמפרים נורמות חברתיות. החל מסיפור הגירוש מגן העדן, שהקנה לביוש מעמד מכונן בתולדות האנושות, והמשך בעמודי קלון של ימי הביניים ובכתבות מכפישות בעידן תרבות ההמונים – הביוש מהווה חוויה שכיחה ומרכזית, בחיים החברתיים. בעידן הנוכחי, המדיה הדיגיטלית העצימה את ממדי התופעה והרחיבה את מגוון נושאי הביוש, באפשרה להתייחס לנושאים כגון הטרדות מיניות, שקודם לכן נדחקו לשולי החדשות במדיה המסורתית; המרחב הדיגיטלי לא רק העצים את גבולות התיעוד, באפשרות לצלם ולהקליט את האירועים, אלא קידם את עיקרון המיידיות, ביכולת לכתוב על הדברים תוך כדי התרחשותם או זמן קצר לאחר מכן. יתר על כן, הוא הגביר את ממדי החשיפה, ובמגוון האפשרויות להפוך תוכן לוויראלי על ידי שיתופו והפצתו. 

ממבט מגדרי, תופעת הביוש מעלה את השאלה האם מדובר בתופעה שלילית בהכרח, או שהיא נושאת גם צדדים חיוביים. כדי לענות על שאלה זו חשוב להבין את מטרת הביוש: האם מדובר באקט בריוני, שנועד להעליב ולפגוע באופן לא מידתי, או שמדובר באקט תגובתי, שנועד לציין פגיעה קודמת ולהצביע על הגורם הפוגע? שאלה זו רלוונטית במיוחד לנוכח גל-הנגד כלפי תנועת מיטו (MeToo#) – כתנועה הפועלת לשתף מקרים של פגיעות מיניות, לעתים, תוך חשיפה פומבית של שמו של המטריד. מדובר בשורה של תביעות השתקה, כתבות ומאמרי דעה המדגישים את המחירים הכבדים, של גינוי, נידוי, ואף פיטורים בעקבות חשיפתם של מעשי הטרדה, שלא תמיד נבדקו באופן רשמי; זאת, לצד הצפת סדר היום התקשורתי, מתוך בקשה לקעקע את הלגיטימיות של התנועה, באמצעות שאלות כגון, האם התנועה לא הגזימה, מהו עיקרון המידתיות ומדוע נשים אינן פועלות באמצעות מערכות האכיפה כדי להתלונן, אלא פונות לרשתות החברתיות?

על מנת לענות על שאלות אלו ולהבין את מלוא חשיבותה של תנועת מיטו, אנו נדרשות לזכור ולהזכיר שלא רק שנשים הוטרדו ונפגעו מינית לאורך ההיסטוריה האנושית, אלא שהאשמה על הבריונות שהופנתה כלפיהן הוטלה, במקרים רבים, על כתפיהן. למעשה, הביוש והבושה הינם חוויות מרכזיות בחייהן של נשים מקדמת דנא. כמי שמציין תומס שף (Scheff, 2003), מרגע שנחוותה הבושה היא הופכת לרגש מרכזי, עבור נשים רבות, בעודה נושאת קשת של רגשות שליליים נוספים, המשפיע על חוויות החיים הכוללת. אין צורך לחזור לסיפור גן עדן, ולפרשנות המטילה אשמה אנושית מקיפה על נשים, המתגלמת בביטוי "חפש את האישה"; בעידן הנוכחי, נשים כיחידות וכקבוצה חברתית חוות ביוש באופן סמוי וגלוי, מעשה יום ביומו, באמצעות קשת של פרקטיקות המעבירות את המסר שנשיות בפגם יסודה. 

לביוש כהתנהלות אלימה מקום מרכזי בחייהן של נשים רבות. הוא בא לידי ביטוי בפעולות של הדרה – המעבירות את המסר שנשים אינן אמורות ליטול חלק בשיח הציבורי, החפצה – המבטלות את אנושיותן של נשים תוך הפחתתן לדרגת חפץ עינוג, תרבות פחד – המעבירה תחושה של חוסר ביטחון במרחב הציבורי, ולעתים גם הפרטי, ותרבות אונס – הסודקות את האמון הבסיסי בחזקה על הרצון ועל הגוף. בחברה בישראל, פרקטיקות אלו מקבלות ממד נוסף, בעקבות הלכות צניעות מחמירות בחוגים דתיים. 

אלא שבניגוד לטענותיהם של גורמים המבקשים לשוב ולהשתיק נשים, תנועת מיטו אינה מקדמת ביוש כאקט בריוני. במקום זאת, היא מסמנת תופעה היסטורית חדשה של ביוש-נגד (Counter-shaming). תופעה זאת של סירוב לביוש, מתאפשרת, במידה רבה, בסיועה של טכנולוגיה דיגיטלית, המעניקה מוצא לסיפורים רבים של הטרדות מיניות שקודם לכן הודחקו מהתקשורת המסורתית, באפשרה לשתף חוויות אישיות בקבוצות סגורות, ברשתות חברתיות ובאתרי תוכן. 

בשעה שגל-הנגד, המבקש להשיב את מצב העניינים לקדמותו, אל לנו לשכוח כי בקונטקסט הרחב של הדברים נשים מהוות קבוצה מדוכאת ומושתקת, הסובלת מאלימות מינית, כלכלית וחברתית. פעולות לקידום שיתוף פומבי במקרים של הטרדות מיניות, תוך ציון שמו ופרטיו של הפוגע, מהוות אקט תגובתי, של ביוש-נגד, המאפשר לנשים להשיב לעצמן את תחושת הזכאות לכבוד ושוויון במערך חברתי שאינו מקדם את עקרון השוויון הלכה למעשה – גם בחברות דמוקרטיות. אקט ההתנגדות של קאונטר-שיימינג מתבצע לנוכח מעשה ביוש בריוני קודם, שהתרחש באופן פרטני באמצעות פגיעה מינית באישה זו או אחרת, ובאופן קולקטיבי, במגוון דרכים הפועלות לדחוק נשים מזכאות למקום ולקול במרחב הציבורי.

במובן זה, בחירתן של נפגעות תקיפה מינית לפרסם את פרטיו של האדם שפגע בהן מהווה אקט פוליטי של לקיחת חזקה, השבת הכבוד העצמי ויכולת השמעת הקול. בחירה זאת מתרחשת כנגד פרקטיקות הגוזלות מנשים את האפשרות לנהל יחסי גומלין עם סביבתן מעמדה שוויונית; מצב הכולל, למרבה הצער, את התנהלותם של גופים ממסדיים כגון המשטרה, הפרקליטות ומערכת המשפט המשעתקות, לעתים, את מבני הכוח הדכאנים ומייצרות חוויה של אונס שני, המתבטאת בהאשמת הקורבן. 

תנועת מיטו מסמנת צעד היסטורי, המעניק מענה להתנהלות מטרידה ומאיימת, שקיומה התאפשר לאורך שנים מתוך פחד שגזר על נפגעות תקיפה מינית שתיקה. על אף גלי-הנגד, והניסיון לשוב ולהשתיק נשים שחוו פגיעה, ביוש-נגד מייצר מסורת חדשה של התנגדות לניסיונות אלו – שמשמעה לא עוד.

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *