איך עושות פוליטיקה פמיניסטית?

מנכ”לית שדולת הנשים מנובמבר 2016. קודם לכן עבדה כ-4 שנים כיועצת פרלמנטרית וראש המטה של ח”כ מרב מיכאלי, התמחתה במשרד ארנה לין ושות’, המתמחה בדיני עבודה, וריכזה במשך 3 שנים את מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית. למיכל תואר ראשון בפכ"מ, תואר ראשון נוסף במשפטים ותואר שני במשפטים עם התמחות בלימודי מגדר.

הפמיניסטית האמריקאית השחורה הלסבית, אודרי לורד, כתבה כבר בשנת 1979 כי "כלי האדון לעולם לא יפרקו את ביתו של האדון". הפוליטיקה, מערכת החוק וכל מוסדות המדינה נוצרו על ידי גברים, למילוי צרכים ויישוב סכסוכים בין גברים. בהינתן זאת, כיצד אנחנו, נשים פמיניסטיות, יכולות וצריכות ליטול בהם חלק?

במהלך השנים צמחו פרקטיקות פמיניסטיות מעוררות השראה, שנוגעות לביזור כוח והשטחת מבנים היררכיים. זאת שפה קהילתית, במקום שפה סמכותית. מקום בו נשים מקבלות החלטות יחד, לפעמים בדרישה לפה אחד (כלומר, שלכל אחת מהקבוצה יש זכות וטו), במקום שאדם בודד, או מספר אנשים קטן, יקבעו את סדר היום ואופני הפעולה. בעיניי זאת יכולה וצריכה להיות מהפכה "מלמטה למעלה" – שינוי דפוסים ארגוניים ומבניים שיחלחלו ויפרחו, ללא תכנון מרכזי. 

אולם לצד זאת, עולה השאלה האם אנחנו רוצות וצריכות ליטול חלק במבנים הקיימים, בהם מרוכז היום הכוח הפוליטי, קרי, קבלת החלטות והקצאת משאבים קיימים? מבחינתי, כמנכ"לית שדולת הנשים בישראל, ארגון לקידום מדיניות לזכויות נשים ושוויון מגדרי מאז שנת 1984, התשובה ברורה. אנחנו חייבות להיות שם. אנחנו חייבות לבחור לקחת חלק במשחק הקיים, כדי להיות מסוגלות לשנות סדרי עדיפויות ברמה הלאומית והתקציבית. 

השדה הפמיניסטי, בו פועלים עשרות ארגונים, הוא שדה בהישרדות יום-יומית. מצב הארגונים הוא השתקפות של התפיסה החברתית של סוגיות נשים – תמיד יש משהו חשוב יותר. ארגונים רבים עושים עבודה נפלאה בתמיכה וסיוע לנשים וקידום רעיונות, במעט מאוד משאבים. השדה הפמיניסטי זקוק ליותר כסף, אבל אני סבורה שהוא גם זקוק להבנה פוליטית חזקה יותר. הבנה שכדי להשפיע על המציאות, אנחנו נדרשות לאסוף כוח פוליטי. אנחנו צריכות לגייס נשים עשירות (וגם גברים!) שיתרמו מהונן. אבל גם אנחנו צריכות לקחת אחריות כל אחת, למרות ההתמודדויות הלא-פשוטות האישיות, ולפתוח את הלב, את היומן ואת הארנק, גם בסכומים קטנים. אנחנו צריכות להשקיע מעט מהכסף שלנו ומעט מהזמן שלנו כחיזוק וביסוס למה שאנחנו מאמינות בו. זה קורה היום בעיקר בהשקעת זמן, אבל השדה הפמיניסטי זקוק למטבע קשה. זאת לא נדבנות, זאת השקעה בעבורנו, בעבור ילדנו ובעבור הקהילה שלנו למען עתיד טוב יותר. לתת הוראת קבע בסכום נמוך, לצאת מהבית להפגנות, להתבטא פומבית (כן, גם פייסבוק) ביחס לאי-השוויון בכל מקום בו פוגשות אותו. יש לנו אחריות אישית, כל אחת ואחת, כדי להביא את השינוי. עבדתי קרוב לארבע שנים עם ח"כ מרב מיכאלי, ושמעתי אותה אומרת פעם אחרי פעם שאנחנו כל הזמן שוקלות ומודדות את המחיר שהשינוי דורש, אבל לא שוקלות באותה תשומת לב ורצינות את המחיר של לא לעשות שינוי. היא צודקת. המחירים של אי עשיית שינוי, פעמים כה רבות, גבוהים מאוד. 

פמיניזם צועד יד ביד עם סולידריות. אנחנו צריכות לעבוד אחת עם השנייה גם כפרקטיקה פמיניסטית חשובה, וגם כי פשוט ביחד אנחנו משפיעות יותר. אנחנו צריכות לא לפחד מכוח, ולא לפחד מכסף. אנחנו צריכות לתבוע את מה שמגיע לנו. וכדי לעשות את זה, אנחנו צריכות לייצר כוח פוליטי פמיניסטי מאורגן. בכל זירה – מקומית, מפלגתית ובחברה האזרחית. לחתור לייצוג שוויוני בכנסת, בממשלה, ברשויות המקומיות, במערכת המשפט ובחברות ציבוריות. זה לא רק פמיניזם ליברלי, זה לא רק בגלל שאישה יכולה לעשות את כל מה שגבר יכול, זאת הדרך היחידה בעיניי למהפכה "מלמעלה למטה", דרך שימוש ושינוי של כלי האדון. רק כך נוכל לשנות את החוקים בנוגע לפגיעה מינית, לשנות את שוק העבודה ולבנות מחדש את המוסדות החברתיים כמוסדות שמסתכלים בצורה שווה על צרכים של גברים ושל נשים, ועל צרכים של קבוצות שונות בתוך החברה. כלי האדון לא יפרקו את ביתו של האדון, ולכן אנחנו צריכות לשנות את הכלים – את חלקם להמציא מחדש, את חלקם לעצב מחדש עד שצורתם תשתנה. וגם לזכור שביתו של האדון לא יפורק ביום אחד, אלא רק יחד, בפעולה משותפת, נחליף לבנה אחר לבנה ונבנה בית בו יש מקום לכולן/ם. 

שיתוף המאמר:

Facebook
WhatsApp
Email

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *