טור זה מבוסס על פרק הסיכום של עבודה אקדמית שכתבה יונת בשנת 2011 עבור קורס אקדמי של ד"ר בשמת אבן-זהר באוניברסיטת ת"א. בגוף העבודה ניתחה יונת את תפיסת 'האימהות הרצויה' כפי שהיא עולה מן המסמכים של מערכת הרווחה, אשר הוגשו על ידי פקידות הסעד לחוק הנוער ועובדות הסוציאליות ל"וועדות ההחלטה" ולבתי המשפט כתמיכה לדרישתם להוצאת ילדים מחזקת אימותיהן למשפחות אומנה ולמוסדות מערכת הרווחה. פרק הסיכום והטור נכתבו על בסיס מעורבות אישית של יונת בליווי ארבע אימהות, אורלי, רינה, מרתה ורונית (שמות בדויים), במהלך ההליך הטראומתי הזה.
ארבע האימהות שילדיהן הוצאו מחזקתן על ידי מערכת הרווחה, בתמיכת בתי המשפט לא רק שאינן אימהות רעות אלא שהן אולי אימהות "טובות מדי". לפעמים הן מתקשות לשים גבולות, או מתקשות להתמודד עם הנטל הכבד בהיותן חד הוריות מוחלשות. רונית, אורלי ומרתה פנו לרווחה מרצונן החופשי לקבלת סיוע כלכלי ו/או רגשי. רינה נכנסה לפיקוחם בשל הסדרי הראייה של האב הגרוש. במקום ללכת עם החוזקות של האימהות הללו מעמדה של אמפתיה והבנה לאימהותן האוהבת והמתמסרת, מערכת הרווחה ביקשה לחנך אותן ולהפוך אותן לנשים אחרות: צייתניות יותר, רגועות יותר, יציבות יותר, פחות רגשניות ותובעניות, פחות משתפות את הילדים בקשיים, יותר מסוגלות 'לשים גבולות', 'לסבול את הריחוק מילדיהן' ובעיקר להיות יותר נחמדות ו"משתפות פעולה" עם גורמי הרווחה והטיפול והרבה יותר "מכירות תודה" למערכת הרווחה על כל הטוב שתרמה להן. המערכת סבורה שהיא יודעת טוב יותר מן האימהות מהי "טובת" ילדיהן. לשם כך המערכת זקוקה לשקט תעשייתי, שהרי ההוצאה מן הבית מוגדרת כאמצעי ש'מאפשר תקופת רגיעה'. אלא שהאימהות מסרבות להירגע . גרוע מכך, הוצאת הילד מן הבית מחריפה לאין שיעור את המשבר שלהן. האימהות ה"טובות מדי" הופכות לאימהות "רעות" פעם אחת, כשהן נמדדות מול מודל האימהות החברתי ה'נורמטיבי', שבו האם היא האחראית הבלעדית לכל מה שקורה לילדים, והאב נתפס כשותף זוטר שיש לחזקו ובפעם השנייה, כאשר אינן מצליחות לעמוד בדרישות מערכת הרווחה והן הופכות למטרד, או בהגדרה שונה, כאשר דרכי הטיפול של הרווחה נכשלים והאחריות שוב מוטלת באופן בלעדי על האימהות. כאשר האימהות מסרבות להוצאת הילדים מהבית ונאבקות להשבתם הן מוגדרות כמי ש"לא משתפות פעולה". בהתנגשות הבלתי נמנעת הגורמים הטיפולים מנסים 'לתקן' את האימהות ה'רעות' הללו. הם נוקטים בסנקציות שונות כדי 'להכניע' אותן ואשר מיועדות לגרום להן 'לשתף פעולה באופן חד צדדי, תוך הסכמה פאסיבית. כך מבקשת מערכת הרווחה להפוך אותן ל'אימהות טובות', שעושות בדיוק ורק את מה שאומרים להן לעשות. פרקטיקות אלו מתעלמות מנסיבות חייהן של האמהות. בכל המערכת אין כל גורם שמתייצב לצד האם ופועל לטובתה. שלושת ילדיה של רונית הועברו, כאמור, למשמורת האב. רונית מנסה באופן נואש לשתף פעולה עם התוכנית החד צדדית, הדרקונית והמדוקדקת שהכינו עובדות הרווחה, כולל הדרכה הורית בהנחיתן. היא "כאילו" הבינה שהצייתנות המוחלטת והכניעה היא שביב הסיכוי היחידי שבידיה. נכון להיום היא נמצאת במצב של דיכאון קשה ועומדת על סף קריסה. גם מצבם של הילדים קשה ביותר. רינה לא רואה את בנה מזה ארבעה חודשים, אך עדיין לא נסתם הגולל ומתנהל מאבק על חידוש הקשר. בתה של מרתה נמצאת כבר מעל לשנה במרכז החירום והמאבק בעניינה טרם הוכרע. אורלי היא האם היחידה מהארבע שילדיה הושבו לביתה. סיפורה הייחודי דורש נפרדת מאמר נפרד, אך אני מבקשת לסיים דווקא בה. הילדים הוחזרו הביתה תחת צו נזקקות לשנה. כלומר, המשפחה נתונה תחת השגחת הרווחה ובכל רגע נתון יש לעובדותיה סמכות חוקית לכפות עליה ועל הילדים כל דבר הנראה בעיניהן. אורלי בולטת בין האמהות ביכולת השליטה העצמית המרשימה שלה. ילדיה חוו אלימות במרכז החירום ואף אוימו באשפוז פסיכיאטרי. אורלי לא אכלה ולא ישנה מרוב דאגה. יום אחד היא התקשרה אלי ובזעם נוראי הזהירה אותי שאם ילדיה יפגעו היא תיקח סכין ותרצח את מנהל המוסד. נדרש זמן רב ומאמצי שכנוע רבים עד שאורלי נרגעה. היא הבינה שבשל אחריותה לילדיה, פגיעה במנהל המוסד איננה אופציה. היום כשהילדים בבית עם סימני פוסט טראומה כמו סיוטי לילה והטלת שתן במיטה (בגיל 13), היא נחושה בדעתה שברגע שיוסר צו הנזקקות היא תעשה הכל כדי שמנהל מרכז החירום ישלם, יודח מתפקידו ולא יוכל לעבוד יותר בשום תחום טיפולי. אפילו אורלי לא הפכה להיות 'אם טובה' ומכירת תודה.