מזה שנים שאני דשה בנושא הרווחה, בעיקר מהזווית של נשים וילדים. מערכת הרווחה בישראל לא קיימת. שורה של שרי רווחה וממשלות הפשיטו ממנה לאורך השנים את כל משמעויותיה ואת רוב השירותים אותם היא אמורה להעניק והפריטו אותה לדעת, כשאנשי שלומם גוזרים מכך קופון כלכלי. ההפרטות יצרו מעגל רחב של עמותות פרטיות שמתפרנסות מהסבל האנושי לפי ראש, ודורשות מפקידות הרווחה נטולות התקציבים לספק להן פרנסה.
ילד/ה שמוצא/ת להשמה חוץ ביתית, שווה למשל כ-17 אלף ₪. לשיקום בקהילה – אין תקציב. העוני הוא מכנה משותף רחב לקונספציית "היעדר מסוגלות הורית", שאצל העובדות הסוציאליות נקרא הזנחה: אין מספיק אוכל, לבוש ממותג, כסף לבלוף של "חינוך חינם", להשגחה רפואית, לקורת גג עם חדר לכל ילד/ה, ואין גם זמן, כי עסוקים בהישרדות. אין תקציב לסייע ולאפשר את כל אלו, אבל יש ים של כסף "למצוא פתרון לילד/ה", וההורה – לרוב זו האם – לא מספיק מצויה בשפת ההתנהלות האסרטיבית מול מערכות דורסניות כאלו – אז יאללה, מפרקים את המשפחה.
ויש לאן: מהפרטה להפרטה, קמו כאן כפטריות אחרי הגשם עוד ועוד מרכזי חירום, מוסדות, פנימיות, משפחות אומנה. מאוד עוזר, שאין בכלל הגדרה ברורה ואחידה ומחייבת ל"ילד/ה בסיכון".
הנה כמה טיפים למי שעלולות להגיע למצבים קשים מול רשויות הרווחה:
- קשה לך? אין כסף לצהרונית? לאוכל? צריכה עזרה? נסי להסתייע בעמותות ולא להגיע בכלל למצב שמכירים אותך ברווחה. כל הקרנת חולשה שלך יכולה להסתיים מבחינתם בוועדת החלטה ולסכן אותך ואת הילדים.
- העו"סיות הן לא חברות שלך. גם אם הן נחמדות. הן כלי וצינור טכני לקבל מה שמגיע לך מהמדינה. השתדלי לחלוק עמן כמה שפחות תחושות ומחשבות שעלולות לצייר אותך בעיניהן כ"לא כשירה". הן גם תשתמשנה בלי למצמץ בסודות האינטימיים שלך נגדך, אם זה יגיע להליך השמה חוץ ביתית. אז תהיי עניינית וקורקטית.
- גם אם אין לך כסף, נסי לא לפעול ללא ייעוץ משפטי המתמחה בתיקי רווחה. זה יותר חשוב מכל מאבק ציבורי, תקשורת, כמעט מכל דבר.
- את במנעד רגשי מטורף, בין אבדן, פחד ודאגה – אבל תזכירי לעצמך שמאבק נכון דורש ממך לפעול על פי שלושת ה- C: Calm, Cool & collected. כלומר: רגועה, חושבת בקור רוח ובחשיבה אסטרטגית, אסופה ומאופקת, לא נענית לכל הסתת דרך ופרובוקציה, פועלת על פי תכנית. כשאת סוערת את מוציאה את זה על מקורבים במקום בזירה הציבורית,.
- אל תערבבי בין הכעס והתסכול המוצדקים שלך, לבין תכנית הפעולה. לפעול באימפולסיביות ומתוך כעס מעניק לרווחה כוח, שאת לא רוצה לתת להם.
- החליטי מראש מהם שלושת הדברים שהכי חשובים לך במאבק הזה. תתמקדי. על כל השאר, אפשר לוותר. למשל – חשוב להחזיר את הילדים הביתה, אולם גם אם את ממש כועסת עליהם – לא חשוב להשאיר באוויר פוסט שהרווחה תובעת ממך להסיר, בקשה מקוממת וחצופה ככל שתהיה.
- קחי קלסר, ותתעדי את התהליך, כך שתוכלי לשלוף כל מידע ומסמך ותרשומת שיחות וארוע, בשניות.
- היזהרי מקבוצות אינטרסים, שנאבקות מאבק משלהן ומעוניינות לחבור אליך רק כי יש לך "סיפור טוב" שיכול לעזור להם. לרוב, הם יזנחו אותך שותתת דם ברגע שישיגו את מבוקשם.
- קחי בחשבון שמדובר כאן בתהליך של שני צעדים קדימה צעד לאחור – עלייך לנשום עמוק, לחשוב תמיד על המטרה, לא להיבהל מפעולות נקודתיות נגדך, שמטרתן להוציא אותך משלוותך, לזכור שצריך סבלנות והתמדה.
- אם כבר לקחו לך את הילדים, אל תשעי לעצות משפטיות של אופורטוניסטים ושל מי שאינם חלק מהמסע שלך להשבת ילדיך אלייך. אל תעשי אף צעד בלי ייעוץ משפטי, כולל ובמיוחד בפרסומייך ברשת.
- אם הגעת לכך שאת צריכה לצאת לתקשורת, דעי שגם שם יש אופורטוניסטים שמחפשים סיפור חד פעמי טוב. את – זקוקה לבת/בן ברית, לא לסקופ. זהי גורמים ידידותיים בתקשורת ועבדי אתם בפתיחות וגילוי לב. ספרי הכל. פשוט סכמי והבהירי מה שאינו לפרסום. ניתן לכתוב סיפור טוב כשיודעים גם את מה שלא כותבים בו. כשחסר מידע – הסיפור עלול לא לעבוד כפי שקיווית.
- זכרי שסודות ואירועים מעברך הם משהו שהרווחה עלולה להשתמש בו נגדך: תמיד עדיף לשים את האמת על השולחן, גם אם היא לא נעימה, כדי שאת תהיי זו שמנהלת אותה. למשל – להודות במשהו שעשית בעברך ולומר שהשתקמת, עדיף על לא לדבר על זה, ואז למצוא את העניין כאחד הנימוקים בעוד תסקיר שקרי, שמנמק לשופט/ת למה לקחת לך את הילד/ה.
וזכרי: מעבר לייעוץ המשפחתי, שמרי על המידע הקשור לתיק שלך לעצמך ולקבוצה נבחרת של 3-4 אנשים גג, שאמינים עליך ומלווים אותך. חשוב שחלקם יהיו כאלו, שלרווחה אין במה לאיים עליהם. ידע זה כח, כשאת מפזרת אותו ללא אבחנה, את עלולה לעורר אנטגוניזם, לאבד שיתוף פעולה ובסוף – את וילדייך תהיו מי שמשלמים את המחיר. בהצלחה.