רובן של הנשים הנשואות תמצאנה את עצמן אלמנות בשלב מסוים של חייהן. אבל אלמנות (בשורוק) היא נושא לא מדובר שיש עליו רק מחקרים מועטים. לכן אנחנו בעצם לא יודעים מי הן האלמנות ומה הן חושבות ומרגישות.
הפסיכולוג מורטון ליברמן ערך במשך שבע שנים ראיונות עם 700 אלמנות ואלמנים. את תוצאות המחקר פרסם בספר ״דלתות נסגרות ודלתות נפתחות״ (1996). אחת ממסקנותיו הייתה שאלמנות הן הקבוצה הכי פחות מובנת בארה״ב כיום. גם הסוציולוגית הלנה לופאטה, חלוצת חקר תחום האלמנות, הייתה ערה מאד למיתוסים ולסטראוטיפים סביב האלמנות, והכותר לספרה שעוסק בנושא היה ״אלמנות עכשווית: מיתוסים ומציאות״ (1995).
ניתן להסביר חלק מאותם סטריאוטיפים ואי-הבנות בשינויים שחלים במצב האלמנות, שהיא מעין מסע שאינו מסתיים. נקודות ההתחלה – האובדן שמביא איתו שבר נורא – ושנת האבל הראשונה, אינן דומות כלל להמשך הדרך. האבל גם מתבטא בצורה שונה אצל נשים שונות, ולכן בשל מאפייניה המשתנים והחמקמקים קשה לתפוש את מהותה של האלמנות.
החוקרת דברה קסטין ואן דם הונרד מכנה את השבר הנורא שבראשית הדרך ״עיקול הזהות״, כאילו כתוצאה מעיקול נכס האלמנה מוצאת עצמה מושלכת לרחוב ביחד עם כל חפציה. היא אינה יודעת בשלב זה מה היא זהותה: מי היא לעצמה, מי היא לחבריה הקרובים ומה מקומה בחברה. הדימוי של העיקול בעקבות מות הבעל מדגיש גם את השרירותיות שבאובדן. לאשה אין שום אפשרות לשנות את רוע הגזרה, שלא באשמתה היא מאבדת את השליטה על חייה.
לוקח זמן להתאושש מהאסון הנורא. אך מאותו משבר ראשוני מתחיל תהליך של לקיחת אחריות. לאלמנה יש מטלות רבות ואתגרים קשים, שמצריכים כוחות ומשאבים. היא נאלצת לקבל על עצמה תפקידים חדשים שמעולם לא התנסתה בהם. לעיתים קרובות האסון מכריח אותה להיפתח ולהתפתח ולמצוא בתוכה חוזקות ויכולות חדשים שלא ידעה אפילו שקיימים בה, ולהיות הרבה יותר מבעבר.
אך כדי שתהיה התפתחות וצמיחה האלמנה זקוקה לעזרה ותמיכה. מחקרים מראים שקבוצות תמיכה ייעודיות נותנות מענה אפקטיבי למצוקת האלמנה. הן מאפשרות לה להיות בקשר עם רגשותיה, להיווכח שהיא לא לבד ומקבלות אותה ללא שיפוט. הן גם מספקות מקום בטוח בו יכולים להיווצר יחסי ידידות. הן מעודדות אלמנות לעזור אחת לשנייה, חוויה שעוזרת למי שמסייעת באותה מידה כמו לזאת שמסייעים לה.
זאת היתה המטרה שלי כשפתחתי במרץ 2016 קבוצת פייסבוק בשם ״אלמנות ממשיכות הלאה״. לא הייתי כלל בטוחה שהפייסבוק יכול להוות מקום בטוח לקבוצת תמיכה במצב כה קיצוני. אך העוצמה החיובית של קבוצות פמניסטיות בפייסבוק, המשמשות לעיתים קרובות כקבוצות תמיכה לחברות בהן, שכנעה אותי שכדאי לנסות.
היום יש בקבוצת האלמנות מעל 1000 חברות והיא לדעתי הוכחה שאפשר להשתמש בפייסבוק כדי להפוך קבוצה של נשים, שאין להן לכאורה דבר במשותף חוץ מאלמנותן, לקהילה תומכת.
באופן טבעי מקובל לחשוב על אלמנות רק במושגים שליליים. בכמה הצטמצמה ההכנסה? באיזו מידה האלמנות משפיעה לרעה על הבריאות? האם האלמנה מאבדת את כל החברים שלה או רק את חלקם? אבל מחקרים מראים שמסוגלות חדשה וצמיחה הם חלק מהותי מהאלמנות. בספרה ״מסעה של האישה המבוגרת באלמנות" (2001), ואן דן הונרד מקדישה פרק שלם לנושא ״אף פעם לא הייתי מאמינה שאני אהיה מסוגלת״.
כששאלתי את חברותי האלמנות בקבוצה, מה היא תגובתן למילים אלו הן העלו דוגמאות רבות ושונות. הן עשו ממש הכל בעצמן חיתנו את ילדיהן, קנו דירות, שיפצו, נסעו והתמודדו לבדן נגד הרשויות.
הספרות המחקרית העכשוית על אלמנות אינה מתייחסת לתהליך אותו עוברת האלמנה כהחלמה או כהתאוששות אלא כטרנספורמציה. המציאות החדשה שנוצרה מכריחה את האלמנה לפשוט את האני הקודם ולהסתכל על עצמה בצורה לגמרי שונה.
לכן, למרות שהאסוציאציה הראשונה למילה פמיניזם איננה דווקא אלמנה, היא בהחלט יכולה להיות השנייה. מהניסיון שלי ושל נשים אחרות, אלמנות בהחלט יכולה להוביל לא רק לצמיחה אישית, אלא לתת לאישה הזדמנות ליצירת זהות חדשה כמנהיגה וכפמיניסטית.