"אל תתנו לה לשחק, היא בת"

עוסקת בשינוי חברתי כמקצוע ואקטיביסטית. מתכננת תהליכי שיתוף בגיבוש מדיניות, ומרצה בנושאי מגדר, מוח ושינוי חברתי. שימשה בתפקידים טכנולוגיים בהייטק, ואף פעלה לקידום שוויון מגדרי וגיוון תעסוקתי בתעשייה. בעבר מנהלת מדיניות מגדרית בעיריית תל-אביב-יפו. פעילה חברתית פמיניסטית, ממקימות "רצות ומשפיעות" לקידום השתתפות ורישות נשים בפוליטיקה, הובילה מחאות נגד ענישה מקלה לעברייני אלימות מינית עם קהילת "צדק צדק רודפות", ועוד.

לאחר דורות של מאבקים, נושאים פמיניסטיים מגיעים סוף סוף למיינסטרים. הדרת נשים, אלימות מינית ופערי שכר הם נושאים קבועים על סדר היום התקשורתי. הצפת המידע מעלה את השאלה אם מצבן של נשים, ביחס לדורות הקודמים, השתפר, הורע או נשאר כשהיה. 

מצד אחד, נראה שלכולנו יש יותר אפשרויות. בנים ובנות, נערים ונערות, נחשפים ליותר ויותר מודלים מגוונים של גבריות ונשיות. אישה כבר לא צריכה להיות רק אמא, גבר יכול להיות רגיש ואפילו לבכות. ומצד שני, הציפיות ה"עתיקות" עדיין עומדות בעיניהן, במיוחד בהקשר של מין ומיניות: בנים לומדים שעליהם "לכבוש" נשים ו"להשיג" מהן מין בכל מחיר. בנות לומדות שעליהן להיות יפות כדי שגברים יחשקו בהן, אך אסור להן להראות שהן רוצות מין כדי שלא ייחשבו "קלות". הציפיות האלו מתחילות הרבה קודם, לפני שנושא המין בכלל בתמונה.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבנתי שלהיות בת זה עשוי להיות דבר רע. הייתי בכיתה ג' או ד' בבית הספר, זה היה יום שמשי והיינו בחוץ בשיעור ספורט. כרגיל, משחקים כדורגל, וכרגיל, רציתי להצטרף. אבל, לראשונה, אחד הבנים צעק: "אל תתנו לה לשחק, היא בת". אני לא זוכרת הרבה ממה שהיה אחר כך, רק זוכרת שכעסתי, צעקתי ובסוף שיחקתי.

הרבה לפני מיניות ומשיכה מינית, שיעורי ספורט הם נדבך מכונן בעיצוב הזהות המגדרית. שם נמצאות חלק מהחוויות הכי ממגדרות שילדים וילדות יחוו בחיים. שם הם ילמדו שאם נולדת עם פין, כנראה שיש לך "כישרון טבעי" לספורט ולשליטה בכדור באמצעות הרגל, ואם נולדת עם פות, כנראה שאת פשוט פחות טובה בזה. את יכולה לרקוד, או לכל היותר, להזיז את הכדור באמצעות הידיים. 

מעל 20 שנה עברו מאז החוויה הזאת שלי. הרבה זמן, מספיק כדי לצפות שדברים ישתנו. ובכל זאת, במפגשים המועטים שלי עם ילדים ונוער, עולה תמונה אחרת: קרובת משפחה בכיתה ו' סיפרה לי שיש בכיתה כמה בנים שלא רוצים לשחק עם הבנות בשיעורי ספורט, והבנות החליטו להתארגן נגד התופעה. כמה שבועות קודם לכן, פגשתי ילדי מועצת תלמידים בכיתות ה'-ז', שרצו להרים פרויקט שיעסוק בהפרדה בין בנים ובנות בשיעורי ספורט. קצת לפני כן פורסמה מחאה בבית ספר יסודי על כך שטורניר הכדורגל הוא נפרד לבנים ולבנות. ולפני כן מורה סיפרה לי על תלמידי ותלמידות כיתה ח' אשר מחו על יום ספורט שבו הבנים משחקים כדורגל והבנות משחקות מחניים, ולא ניתן לבחור. שנה קודם לכן, היו כותרות על מחאה בנוגע לבגרות בספורט, המאלצת את הבנות לרקוד גם אם הן מעדיפות לרוץ. ואני לתומי חשבתי שבית הספר הוא מקום שאמור לאפשר ולהרחיב הזדמנויות. 

אז אם הרבה מהילדים והילדות כבר לא קונים את ההפרדה המלאכותית בשיעורי ספורט ואת היחס השונה לבנים ולבנות, איך המבוגרים עדיין משתמשים בהפרדה המגדרית הזאת? איך היא עדיין מתקיימת, גם שנים רבות אחרי שההפרדה המגדרית בשיעורי כלכלת בית ונגרות חלפה מן העולם? 

את השאלות האלו ראוי להפנות לקובעי המדיניות בתחום החינוך. הפתרון לשאלה טמון כמובן בחינוך – אבל לא רק בחינוך של הילדים והנוער, אלא גם, ואולי עוד הרבה לפני כן, בחינוך של ההורים וא/נשי החינוך מסביב. המורות והמורים, האבות והאימהות הם סוכני חיברות משמעותיים, בעלי יכולת השפעה ועיצוב התפיסות המגדריות – לחיוב ולשלילה, להרחבה ולצמצום אפשרויות. הבנה של מערכת הציפיות החברתיות והמגדריות, גם בקרב נוער וגם בקרב המבוגרים שסביב, תסייע להתמודדות עם הקשיים והאתגרים העולים בשנים המעצבות של גיל ההתבגרות.

זה הרציונל שהוביל אותנו, ביחידה לשוויון מגדרי בעיריית תל אביב יפו, לפתח את התכנית החינוכית "עיר שווה בחינוך", שמופעלת בשנים האחרונות בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים בעיר. מטרת התכנית היא להטמיע שוויון מגדרי כערך יסוד בבתי הספר בעיר ובמערכת החינוך העירונית. זאת באמצעות תהליכי הכשרה וליווי לצוותים החינוכיים, תוך מתן כלים לעיסוק בנושאים מגדריים ולשילוב פרספקטיבות מגדריות בחיי היומיום של בית הספר. לנוער ניתנות גם סדנאות עומק במגוון נושאים, מסטריאוטיפים ועד מיניות.

נקווה שגם משרד החינוך של מדינת ישראל יתעורר בקרוב. נקווה, אבל לא נמתין. שינוי חברתי מתרחש דרך העירייה, בית הספר, הכיתה, הגן – בכל מערכת חינוכית שהיא, גם הקטנה ביותר.

שיתוף המאמר:

Facebook
WhatsApp
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *