אקטיביזם חינוכי אימהי – מתוך מקרה אמיתי

"בנוגע לשיעורי בית", אמרה המחנכת בטון שלא מבשר טובות, כאשר ישבנו איתה יחד עם הבן שלנו ביום ההורים הקלאסי במחצית השנה… עצרתי אותה עם מבט מחייך ואמרתי; "אהמממ, לפני שאת ממשיכה, את זוכרת עם מי את מדברת, נכון? אימא שמתראיינת בטלוויזיה על כך שלא צריך שיעורי בית". 

"שיעורי בית למי זה טוב"¹ – הוא דף הפייסבוק הראשון בארץ אשר העמיד בספק ואתגר את האקסיומה לגבי שיעורי הבית. בטח ובטח במתכונתם הקלאסית הנוכחית. הקמתי אותו ב-2011 לאחר תחקיר ארוך, עבור הבן שלי, ויחד עם הבן שלי, אשר הצטלם לצילום המופיע בראש הדף².

הבן שלי, תלמיד יסודי בכיתה ה', חזר מיום הלימודים הראשון בשנה – עצבני. העמיסו עליהם כמויות לא הגיוניות של שיעורי בית. גם אני סבלתי, כי מה לי ולחומר שהוא לומד? אני לא מורה של בתי ספר יסודיים, ואני לא אמורה להיות היד המבצעת-מוציאה לפועל של בית הספר. אני לא אמורה להיות עוזרת ההוראה של המורה. או של מערכת החינוך. ואני לא נלהבת לכפות על הילד שלי (ועל עצמי) לעשות משהו שאני לא מאמינה בו. 

בית הספר הופך אותי – האמא, בכפייה מאוד מתוחכמת ולכאורה תמימה – לשותפה שלו וכך לאויבת של הילד שלי. כי אם לא אעזור לילד שלי – אני אימא רעה. אני דופקת אותו. הוא עלול להתדרדר בלימודים. ואיזו אימא רוצה לדפוק את הילד שלה? יש מעין הנחה שהאג'נדה של בית הספר היא גם האג'נדה של ההורים. ההנחה הלא מדוברת היא שאני, האימא שלו, רוצה שהוא יצליח, (ברור) ועל כן אני אעזור לו עם שיעורי הבית. אבל ההנחה הזו לא לוקחת בחשבון שקודם כל – מדובר בזמן – שלי. ו"זמן" – זה גם כסף. במיוחד עבור עובדת עצמאית. בנוסף, הזמן שלי עם הבן שלי הוא הזמן שלי עם הבן שלי. ואני אחליט כיצד להשתמש בו. בזמן שלי עם הבן שלי אני מעדיפה להתקרב אליו. להכיר אותו בדרך שלי. לברר מה הדברים שמעניינים אותו בלי קשר לבית הספר, לדוגמא. בנוסף, הפרשנות של המילה "הצלחה" – היא מאוד אינדיבידואלית. איך אני תופסת "הצלחה" ואיך הממסד תופס "הצלחה" הם שני דברים שונים. מילא אם היתה מתקיימת הדדיות ובית הספר היה הופך ליד המבצעת של הבית ומלמד את ילדיי איך לבשל, לנקות את הבית, את בית הספר, לתכנן רשימת קניות, או למיין ולקפל כביסה (שבינינו, הם שיעורי הבית האמיתיים). אלו התפקידים שלי כהורה, והורות זו עבודה במשרה מלאה. אשמח לקצת עזרה בחינוך בנושאים הללו. במיוחד ממורות שהן בדרך כלל נשים, שבדרך כלל מבצעות את רוב מטלות הבית בבית של עצמן. 

כפמיניסטית ידעתי שאימהות מגויסות בעל כורכן להיות הזרוע המבצעת של התרבות – ובתי הספר הממלכתיים הינם מוסדות החברה, בדומה לצבא. פתיחת הדף הייתה אקט התנגדות ואקט חיבור. התנגדות לממסד, ולניסיונו לסכסך ביני ובין בני, וחיבור מרגש בין אימא לבן שלה, במטרה להקטין את הסבל שלו על ידי כך שעוד א/נשים יוכלו להזדהות עם הנושא וכך הוא יקבל עדות לכך שהוא לא לבד בסבל שלו. קודם כל אימא שלו בצד שלו. ולא רק אימא שלו. עוד הרבה א/נשים³. לא הוא הבעיה, וגם לא אני, אלא השיטה היא הבעיה (כלומר, זו בעיה מערכתית). אם השיטה היא הבעיה, אז גם המורה לא הכי "אשמה" כי הבן שלי מבין שרוב המורות הן בנות ערובה של מערכת החינוך הגדולה, כמוהו. 

עשיתי "ונהפוכו". הפכתי את היוצרות. אמרתי לו שמערכת החינוך היא זו שלא עושה שיעורי בית. כי אם נציגות/י מערכת החינוך היו קוראות את כל החומרים, מחקרים, ספרים ורואות את הסרטים שראיתי וריכזתי בפייסבוק, הן היו מבינות עד כמה שיעורי בית בבתי הספר היסודיים במתכונתם הנוכחית – מיותרים. 

הבן שלי קיבל לגיטימציה לסבל שלו, קיבל את תמיכת הוריו, ונרגע. ואני תמכתי בו בדרך שלי. כאימאנית⁴ פמיניסטית אקטיביסטית. כתבה במוסף ידיעות אחרונות התפרסמה בין היתר⁵ על בסיס תחקיר שלי, והתראיינתי לכמה ראיונות בתכניות הבוקר (כי אימהות זה נושא לבוקר). חיברתי את הפרטי לציבורי. יצרתי שותפות אימא–ילד. סירבתי ולא רק סירבתי, גם פעלתי בחיוב. הקמתי מקום ברשת בו ריכזתי את חומרי התחקיר שעשיתי בנושא שיעורי בית, שהתבסס, בין היתר, על תסריט שכתבתי הרבה שנים קודם לכן בנושא החינוך לאמנות במוסדות להשכלה גבוהה, שכותרתו – "להיות אמן זה לוקסוס".