הסיפור שמואלם: האישה היהודייה בשואה

הקימה ושימשה כמנהלת המחלקה לאמנות ולמוזיאונים במשרד החינוך והתרבות. ביד ושם הייתה מנהלת אגף המוזיאונים, האוצרת האחראית בתצוגות הקבע, ואוצרת בכירה בתצוגת 'שואה' באושויץ – בירקנאו. אצרה תערוכות רבות, ביניהן "יהודית קול – ענבר".
הרצתה בכנסים, במוזיאונים ובאוניברסיטאות בארץ ובחו"ל. כתבה מאמרים וספרים בתחום השואה והמוזיאולוגיה, תוך דגש על מרכזיות נושא הנשים בשואה.

הפתיחה של קומפלקס המוזיאונים ביד ושם הייתה במרץ 2005. ניתן היה לחשוב כי אחרי 11 שנים  בהן הייתי האוצרת האחראית על ההקמה, שנים כל כך עמוסות, הדבר היחיד שהייתי רוצה לעשות הוא לנסוע לחופשה ארוכה, דבר שלא עשיתי במשך שנים רבות.

במקום זאת, הרגשתי שמשהו בתוך הסיפור שסיפרנו במוזיאון לא נותן לי מנוחה. התחושה שלי הייתה שיש סיפור נוסף מאחורי המיתוסים והנרטיב של השואה כפי שעוצבו במשך השנים בתודעה של הציבור היהודי בעיקר בישראל. שמשהו בסיפור הזה עושה שימוש בסיפור השואה על מנת לשרת צרכים של המדינה. אני לא היסטוריונית של השואה והתמחותי היא בתחום המקצועי של המוזיאולוגיה. אבל לאחר שנים כה רבות של עיסוק בנושא השואה, הרגשתי שיש לי האפשרות לראות דברים אחרת ממה שרואים אותם ההיסטוריונים, ושאולי דווקא העובדה שלא באתי מהתחום ההיסטורי, ולא למדתי את נושא השואה באקדמיה, אפשרה לי מבט ביקורתי.  

התחלתי לאסוף חומרים על הנשים בשואה. להפתעתי בספרים מהשנים האחרונות (כולל באנציקלופדיה של השואה) לא היו כמעט חומרים על נשים. אך כשהתחלתי לקרוא ספרים שנכתבו על ידי ניצולות, מחקרים שנעשו על ידי קבוצת חוקרות כבר מסוף שנות השמונים, וספרים מוקדמים שיצאו בנושא השואה, התגלה לי עולם מלא. בנוסף נמצאו מסמכים שכתבו או יצרו נשים בתקופת השואה עצמה או מיד אחריה, כמו יומנים, מכתבים וציורים. חפצים כמעט ולא נשמרו, כי הנשים או מנהלי הארכיונים לא חשבו כנראה שהם חשובים מספיק. נמצאו תצלומים מעטים יחסית של נשים, שפעמים רבות גם לא ניתן היה לזהות את שמן. התגלו גם נושאים שאופייניים רק לנשים, כמו עיסוק במתכונים בתקופת השואה. כמובן שמתכונים אלה לא שימשו לבישול, אלא היו מעין אמצעי הישרדות, כמו שהיו המשחק והיצירה עבור הילדים. אבל הגילוי העיקרי היה שבעצם סיפור השואה הוא סיפור שונה ממה שידענו עליו, ושהוטמע במשך שנים בהיסטוריוגרפיה. סיפור שהיה גברי ביסודו וכלל בעיקר שני מאפיינים בולטים: קורבניוּת וגבורה. לעומת זאת הסיפור שנגלה לעיננו, זהו סיפור עם מאפיינים נשיים חזקים, המכיל גם גברים וילדים. זהו סיפור של התעלות אנושית בתקופה מהגרועות שהיו. היהודים לא יכלו להתנגד או להילחם בגרמנים ומשתפי הפעולה. כל אירופה קרסה בפניהם וגם חלקים מצפון אפריקה. לכן השאלה הייתה איזו דרך הם עשו אל המוות. למרות שהיהודים היו קורבנות, התנהגותם לא הייתה קורבנית. הם ראו את האחר, ונתנו לו יד. ככל שהמצב הורע, התנהגותם האנושית הייתה מזוככת יותר. הנשים הן שהובילו והנהיגו את הדרך הזאת. הן לא עסקו בלחימה, שהייתה למעשה תופעה שולית של קבוצות צעירים בהנהגה גברית, בעיקר במזרח אירופה. במרכז ובמערב אירופה, כשהנשים הובילו והנהיגו מחתרות, הן עסקו בהצלה, ובעיקר בהצלת ילדים וכך ניצלו אלפי ילדים. בהמשך, כשנשים הגיעו למחנות והיו חסרות קהילה, בית, משפחה, ואף פגועות פיזית, הן הקימו 'משפחות אלטרנטיביות' תופעה מיוחדת של ראיית האחר. נשים בוגרות יותר אימצו נערה, או לעיתים שתיים, צעירות מהן. זו לא הייתה התנהגות קורבנית וגם לא גבורה, אלא התנהגות בעלת מסר אוניברסלי מפעים של התמודדות מול הרוע. זו הייתה התמודדות שמעצימה את האדם, שנותנת לו כבוד, שמתייחסת לאחר ונותנת לו יד בדרך אל המוות.

התערוכה שאצרתי "כתמים של אור, להיות אישה בשואה" (אוצרת משנה רינת פביס, עוזרת לאוצרת סוזי שור, מעצב חנן דה-לנגה, יועצת היסטורית פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ, יועצת תצלומים נינה שפרינגר אהרוני) הצטרפה לחומרים של אותן חוקרות שעוסקות בנושא השואה בעיקר בהיבט של הנשים. למרות מאגר המחקרים ההולך ומתרחב, זהו סיפור שלא מגיע גם היום למרכז הבמה. הפוליטיקה ובעקבותיה החברה הישראלית עדיין רואה בשואה מקרה ייחודי ולא בעל סממנים אוניברסליים, סיפור של התקרבנות וגבורה. סיפור שאינו רואה את האחר, ואין ממנו מסקנות לגבי ההווה אלא אם הוא עוסק באנטישמיות כנגד היהודים. הוא לא רואה שואות אחרות שמתרחשות בעולם, איננו רואה את הכיבוש, את המיעוטים, את הפליטים מאפריקה שהגיעו לישראל, איננו רואה אלא את עצמו, ואת מה שמשרת את צרכיו. השינוי בנרטיב של השואה לנרטיב הנשי, יבוא רק כשהחברה הישראלית תפנים שכוח הוא חולשה, ושראיה הומנית היא הגבורה האמיתית ואליה אנו צריכים לשאוף.

שיתוף המאמר:

Facebook
WhatsApp
Email

תגובה אחת

  1. מאמרך מרגש מאוד, כאישה וכנכדה לניצולי שואה אני מרגישה גאוה גדולה במיוחד לאור הידיעה כי סבתא שלי ז"ל היתה אישה כזאת ועשייתה בשואה לא מתבטלת ונשכחת. תודה יהודית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *