העולם הלא מדובר: אקטיביזם פמיניסטי חדש בישראל

בשנים האחרונות, מתחת לראדאר התקשורתי, החל להתפתח סוג חדש-ישן של אקטיביזם  שלעניות דעתי משקף מהפכה של ממש בעודו פועל בעיקרו לעיצוב עולם חדש. הכוונה לאלפי נשים וגברים, בארץ ובעולם, שעסוקים:ות בהקמת החברה האלטרנטיבית שצפויה להגיע עם התפרקות הסדר החברתי כפי שאנו מכירים:ות אותו היום. הדגש איננו על ייצוג נשים, חקיקה פמיניסטית, שירותים לקבוצות מוחלשות ועוד, העומדים במוקד האקטיביזם הקיים, אלא על דרך חדשה לשינוי חברתי – דרך רדיקלית, טרנספורמטיבית, מהפכנית.

אלפי ואולי מיליוני נשים וגברים¹ בארץ ובעולם בונים מלמטה קהילות, כפרים אקולוגיים, גרעינים עירוניים, אשכולות יישובים, קואופרטיבים לתעסוקה ולדיור, כולל של בני הגיל השלישי, מיזמי אמנות, מיזמי סביבה, שירותי רווחה וחינוך, שירותי הגנה ושיטור (הכוללים משמרות פיקוח וסיוע, מועדונים שכונתיים, "קפה משטרה" המקדם דיאלוג בין תושבים לשוטרים המקומיים, שהובילו לירידה משמעותית בפשיעה בארה"ב)² .

אקטיביזם זה מלווה ומגובה במכוני מחקר ופעולה רבים, שכולם עסוקים בשרטוט קווי המתאר של העולם החדש. פעילות ופעילים אלו אינם מחכים למדינה או למוסדות לקבלת שירותים, אלא מתחילים לבנות מלמטה חברה חדשה, כלכלה מקומית, תרבות מקומית. הם מגדירים מחדש מוסדות חברתיים (למשל: משפחה קהילתית במקום גרעינית, אימהות קולקטיבית במקום מבודדת, ועוד). הם מייצרים זהות מקומית, תחושת שייכות למקום ולקהילה כשהזהות הלאומית המיליטאריסטית והכוחנית נשחקת. הם פועלים לפי מערכת ערכים שונה – מכילה, מקבלת, משתפת, דאגנית, אחראית, ובעיקר: נתינה ששוברת מחיצות ומייצרת חיבור ולא דרוג, קהילה ולא אינדיבידואליזם, קיום ולא צרכנות, דיאלוג והקשבה ולא ויכוח ומריבה.

אולי השמאל הליברלי נחלש וכמעט נעלם, אבל את מקומו תופסת, בשקט בשקט, פעילות חדשה לשינוי חברתי המייצרת שינויים מרחיקי לכת בשטח. השינויים הדרמטיים הללו הם תשתית לעיצוב חברה אחרת וכלכלה אחרת, פוסט-פטריארכאלית, פוסט-קפיטליסטית ופוסט-קולוניאליסטית, הבנויה על הנחת השפע ועל התחברות מחודשת עם הטבע ואמא אדמה.

הרקע לפריחת האקטיביזם החדש הזה טמון, בראש ובראשונה, בנסיגת המדינה מחובותיה – במיוחד הביטחון האישי, הרווחה, הבריאות, החינוך – והשתלטות מוגברת של המשטר התאגידי, שלעומתם היחיד:ה עומד:ת בודד:ה ללא כל הגנה ותקווה, המלווה בהכרה בכישלון הקפיטליזם והניאו-ליברליזם. הוא ממילא מושפע מהרשתיות האינטרנטית, מהתסכול מהפוסט-מודרניזם ומהמעבר להיפו-מודרניזם הבא במקומו ³. אך הרקע לפריחת האקטיביזם החדש טמון גם בהצלחה החלקית בלבד של שיטות הפעולה הפמיניסטיות עד כה (למשל, מחקר אמריקאי מעיד על עלייה בייצוג נשים בתקשורת ובפוליטיקה אך העדר שינוי בסטראוטיפים המגדריים ⁴. בנוסף, אני בספק אם אלימות גברים כנגד נשים על כל מופעיה פחתה באופן משמעותי ובכלל רבדי החברה למרות מאבק פמיניסטי נחוש מזה 50 שנה לפחות). ויתרה: ההישגים הפמיניסטיים נראים היום הפיכים, לנוכח הצלחתו של טראמפ והתגברות הדת, השמרנות והפשיזם בישראל ובמקומות אחרים.

תנועה רחבה זו לשינוי חברתי ⁵ אינה מונהגת על ידי גברים (ודאי לא לבנים מהמעמד הבינוני), ובעצם אין לה מנהיגים כלל וגם לא אידיאולוגיה. היא דוחה את הפטריארכיה, הגזענות, ההומופוביה ושנאת הזר. נוכחותן ומנהיגותן של נשים בולטת מאוד באקטיביזם זה ויותר מכך – ערכיה מזוהים עם המורשת הנשית והאימהית ⁶: נתינה, דאגה ואחריות (תוך דחיית ערכי הצריכה, הרווח והצבירה). בעקבות המורשת הנשית הזו, המשלבת מקומיות, קהילתיות, דאגה לטבע ודחיית המדינה ככורח, אני מאפיינת את האקטיביזם החדש הזה כפמיניסטי-מטרנאלי-ילידי.

יש עוד שפע של רעיונות לבניית העולם מלמטה שפמיניסטיות יכולות לאמץ כדי להגיע להישגים ממשיים. בכלל זה גם הפעילות לשלום. במקום לחכות למדינה שתעשה משהו או לציבור שישנה את עמדותיו, מוטב שתצטרפנה לתנועת ההתחדשות הזו,  ותקמנה מלמטה קהילות שיתוף וכפרים אקולוגיים ועסקים חברתיים ועסקים טכנולוגיים, שכולם יהיו בנויים על חיבור, נתינה ושיתוף בין יהודים לפלשתינים. ⁷