התדעי קול הנשים מדרום?

כאישה וכמרצה לספרות ומגדר בקמפוס אילת של אוניברסיטת בן גוריון, ידעתי לא מעט מאבקים שמטרתם הייתה אחת: לדאוג שישמע קולה ופועלה של האישה בחברה הישראלית. 

מאז החל המאבק הפמיניסטי, דורות של נשים נאבקו על זכותן לצאת מרשות אביהן, אחיהן ובעליהן לקיום עצמאי, ועל הזכות להשמיע את קולן. נשים שיצאו מרשות הגברים לרשות עצמן, לא חוזרות אחורה ומלמדות את הדור הבא פמיניזם – ראו היום למשל תהליך של אוריינות והשכלת נשים בחברות שמרניות. ללימודי מגדר יש חלק חשוב מאוד במהפכה הזו, כי ידע משנה תודעה. 

אני גאה בקמפוס אילת של אוניברסיטת בן גוריון, הוא יצר חטיבת ספרות מפוארת – בה גם קורסים שאני מעבירה במגדר מאספקטים היסטוריים-תרבותיים. מדי שנה לומדות באוניברסיטה לתואר ראשון בין 20 ל-30 סטודנטיות, בהן אימהות חד-הוריות שמקבלות מלגה לתואר ראשון. זו עבורי עשייה חברתית מהמעלה הראשונה, לקחת נשים שהן כביכול "שקופות" בעיני החברה ולתת בידיהן כלים לנראות, לידע, לעצמאות ולעיסוק. החשוב מכל – הענקת כלים להשמיע את קולן. באחד הימים פנתה אלי סטודנטית צעירה ומבוישת וביקשה את חוות דעתי על שירים שכתבה. החלטתי בהסכמתה לבחור שיר אחד המבטא את עולמה הנשי ולתת אותו כסדנת אמן לפרשנות סטודנטים לספרות, מבלי לחשוף את זהותה בשלב הפרשנות (זהותה נחשפה בתום הסדנה). העיסוק באישה היוצרת דרך השיר, והענקת בימה מכובדת למסרים הפמיניסטים היו לאקט מובהק של אקטיביזם מגדרי. 

פסגת האקטיביזם המגדרי שלי השנה התבטא בליווי המקצועי והאקדמי של תחרות שירה לנשים – 'שירים עד ים', שיזמה עיריית אילת, לציון יום האישה הבינלאומי. יצא 'קול קורא' שהזמין נשים לשלוח לתחרות שירים מפרי עטן. אני סבורה כי זו דרך מצוינת עבור נשות אילת בפרט ונשים בכלל, להשמיע את קולן. בעיני, שירה היא לא רק אמנות, היא גם אמצעי להעביר עמדה, אמירה, תפיסה, ו/או מחאה. ואני חיפשתי בין מגוון השירים שהגיעו לתחרות את האמירה הנשית מהדרום. כל הזדמנות להשמיע את הקול הנשי היא הזדמנות חשובה. נקודת המבט הנשית על העולם חשובה.

אני באופן אישי מחפשת את הקול האותנטי, את המקום שבו אישה מוצאת את קולה, את המקום שבו אישה משתחררת מהתניות וחינוך והולכת בדרכה שלה. אנחנו גדלות על סיפורי אגדות המציירים אישה כדמות דמונית או כשפחה. סינדרלה המשרתת שהנסיך גואל אותה. האם החורגת והמכשפה משלגייה, ההתניות התרבותיות הללו עדיין קיימות וחשוב מאוד להביא קול אחר, את קולה של האישה שחיה כיום, ויוצרת ועצמאית וקיימת בזכות עצמה ואינה מוכפפת עוד לנורמות ותכתיבים גבריים המגמדים אותה. אני סבורה כי פנטזיית הנסיכה שעליה גדלים דורות של נשים עדיין מניעה את תעשיית החתונות ואת תעשיית תחרויות היופי. אני בעד כל תחרות שאיננה מודדת את דמיונה של האישה לבובת ברבי, אלא מודדת את יכולתה וכשרונה להשמיע את קולה שלה. גם כשאני קונה לנכדים שלי בובה, זאת תהיה בובה של רופאה, בצבע חום, עם מידות גוף ריאליסטיות. 

אנחנו לא בובות, אנחנו נשים ואנחנו זכאיות וצריכות להשמיע את קולנו בכל דרך אפשרית.

מכאן שתחרות "שירים עד ים" הייתה בעיני דרך מצוינת לציין את יום האישה הבינלאומי. לא עוד תצוגות אופנה, מניקור ופדיקור, אלא דרך נפלאה לתת לנשים את היכולת לשאת את קולן ברמה, השיר הזוכה הולחן והושמע ב"קול הים האדום" ושירים נבחרים הודפסו על תחנות אוטובוס.

לדעתי תחרות השירה תרמה להעצמת האקטיביזם המגדרי, מכיוון שהיא הייתה חלון ראווה לעיקרון כי נשים יכולות להשתחרר מהפטריארכיה לא רק בזכות קריירה וקיום עצמאי, אלא גם בזכות התודעה והיצירה. אישה יכולה למצוא את קולה ולהשמיע אותו. הקול שלנו כנשים חשוב ויש ערך עליון לזכותנו להשמיעו. זוהי זכות מוסרית שלנו וזכות משפטית. אני מבקשת שהקול הנשי יישמע בכל מוסדות המדינה, ולא רק באופן ייצוגי. 

שיר נבחר לסיום:

ספסל אחד שחור/ יעל גניאל

ספסל אחד שחור,
שלושה מושבים,
שולחן אחד אפור,
מושביו ריקים,
בחדר אחד אין אור,
בחושך לא רואים.

אחת ושתיים,
יש גם שלוש,
אמרתי פעמיים,
לא בקול, בראש,
אחזור עוד יומיים,
אולי בעצם עוד שלוש.

ילדה אחת יושבת,
שלושה אנשים בוהים,
אישה אחת דואגת,
ילדיה לא באים,
רכבת נעצרת,
ואין בה אנשים.

אחת ושתיים,
יש גם שלוש,
אמרתי פעמיים,
לא בקול, בראש,
אחזור עוד יומיים,
אולי בעצם עוד שלוש.

מיטה אחת מסודרת,
שלוש ספות גדולות,
שידה אחת מוסתרת,
מאחורי שורות, שורות,
דלת לא נסגרת,
פתוחה היא, כבר שעות.