כששואלים אותי מה אני עושה בחיים, אני בדרך כלל עונה "אקטיביסטית תרבותית". אני עונה ככה כי בשנים האחרונות אני עושה כל כך הרבה דברים, שאני לא בטוחה שמי ששואל/ת אותי מה אני עושה מוכנ/ה לחצי שעה של קורות חיים ופעילות, ולפי השואל/ת אני יכולה כבר לדעת האם מדובר בסקרנות או בחיפוש פתח כלשהו לשיתוף פעולה שלעיתים מתברר כניצול. אני גם עונה כך כי לפני מספר שנים, כשהשתתפתי בפאנל מקצועי, ביקשו ממני לתאר בכמה משפטים את מעשיי. כתבתי על כך שאני עושה תואר שני במגדר (בזמנו), על כך שאני ממקימות ומנהלות "פוליטיקלי קוראת", על כך שאני יושבת ראש פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל, ועל כך שאני מבקרת קולנוע ויזמית בנושאי קולנוע ונשים. התשובה שקיבלתי מהגבר שניהל את הפאנל, היתה – את יודעת, כשעושות כל כך הרבה דברים זה לרוב אומר שלא עושות בעצם שום דבר. נעלבתי עד עמקי נשמתי, וערכתי את המשפטים ל-אקטיביסטית תרבותית. האם זה אומר משהו יותר ברור? אני לא בטוחה. האם זה התאים לשאר הגברים בפאנל, שהתברכו בתארים קצרים של "חוקרים" או "מבקרים" או "קולנוענים"? כן.
איך הגעתי למצב הזה, שאלתי את עצמי, שבו אני לא מרבה לתאר את עיסוקיי? הרי אני לא מתביישת בכלום, אדרבא, אני ממש גאה במה שאני עושה, בנשים שעובדות איתי, ובשינוי שאנחנו מנסות – ולעיתים מצליחות – להביא. אולי זה בגלל התגובות לפעולות שלי ושלנו – תגובות שהן הרבה פעמים חיוביות, אבל גם הרבה פעמים מלאות בבוז ובכעס, בעיקר מצד גברים. למה כל פעם מחדש אני לא מסוגלת לקחת ללב את התגובות החיוביות, ובמקום זה אני עסוקה – לעיתים ימים שלמים – בלקחת ללב דווקא את התגובות השליליות? במקום להאדיר את העשייה, אני עסוקה בלהסתיר אותה, שלא ידעו שזאת אני, שלא יכתבו עליי בעיתון, שלא ידברו עליי.
אולי כי לעומת העשייה, שנעשית במשותף עם נשים אחרות, הביקורת השלילית, הרבה פעמים, עוסקת בי באופן אישי, במקום בפעולה עצמה. כך אני מוצאת את עצמי על סף דמעות בגלל מרצה לקולנוע שאיני מכירה, שלכלך עליי מול הסטודנטיות/ים שלו, שגם אותן/ם איני מכירה. במקום להיות מרוצה מהעובדה שסטודנטיות לקולנוע הפסיקו לשתוק והתחילו לדבר על "הטרדה חזותית", ונשים רבות החלו לדבר על הנושאים האלה ועל הקאנון הקולנועי, אני עסוקה בזה שגבר אחד אמר את השם שלי מול הכיתה. ומה זה בעצם השיימינג הזה שעברתי? הרי כולנו עוברות אותו, חלקנו אפילו יותר מאחרות, אז מה עכשיו אני בוכה?
ואולי אני בוכה עכשיו כי מצד אחד תוקפים אותי באופן אישי, ומצד שני אלו שתוקפים אותי מנצלים את מעמדי ואת המחויבות העמוקה שלי לאקטיביזם ולמאבק לקידום נשים בתעשייה. כך, גברים מתחום הקולנוע פונים אליי באופן אישי, מתחילים את השיחה ב"אני מקווה שאת לא כועסת…" אבל ממשיכים בלבקש ממני לפרסם כתבים שלהם שעוסקים בנשים וקולנוע. גברים שיודעים שאני לא יכולה לסרב מצד אחד, ומצד שני לא מפספסים הזדמנות לומר עד כמה אנחנו הולכות רחוק מדי, וחושבים שפמיניזם מסתכם במאבק נגד הטרדות מיניות ברורות – כל עוד המטריד הוא מישהו שכולם יודעים ויודעות שהוא חזק במיוחד.
הרבה פעמים העשייה הפמיניסטית שלי מונעת מכעס: כעס על המצב, כעס על החברה, כעס על עצמי. אם לא הייתי כועסת, כנראה שלא הייתי יוזמת חצי מהדברים שיזמתי, וכנראה שלא הייתי חוברת לשליש מהיוזמות שחברתי אליהן. אבל הרבה פעמים הכעס הזה מונע ממני לזוז, ואני מוצאת את עצמי נמנעת מראש מלהגיע למקומות שאני יודעת שאכעס בהם, מלהיות האישה היחידה במקום כלשהו. הכעס הזה גורם לי לומר מראש שאני עוסקת ב"אקטיביזם של תרבות", או לחשוב אלף פעם לפני שאני אומרת יותר מזה, כי אני לא רוצה לבזבז את האנרגיה שלי על ויכוחים ועל כעסים נוספים. כי בסופו של דבר, אין לי הרבה זמן לכעוס על האיש המסוים הזה, אני עוסקת בדברים הרבה יותר חשובים, שאני צריכה לשמור את האנרגיה שלי עבורם. ואולי זה הדבר הכי קשה שקורה מהתגובות האלה – הן שואבות ממני אנרגיה. אנרגיה שאני צריכה למרות, ואולי בגלל, שאני בסך הכל רק "אקטיביסטית תרבותית".