איך זה שנשים עצמן שותפות לאפליית נשים? איך זה שנשים מחזיקות בתפיסות סטריאוטיפיות שליליות על נשים אחרות? ("נשים הן קנאיות ורעות אחת לשנייה"; "נשים הן לא רציונליות"; "נשים הן הבוסיות הכי גרועות"). שאלות אלו חוזרות על עצמן לא פעם בוויכוחים על אפליה מגדרית.
האמת המאכזבת היא שנשים בציבור הרחב אינן נחשפות לרעיונות פמיניסטיים רק בשל היותן נשים. מאכזב לא פחות לגלות שאין לנשים פטור מהטיות או השפעות חברתיות שהן נחלת הכלל. בסופו של יום, התפיסות השגורות לגבי נשים וגברים בקהילה מסוימת יהיו בדרך כלל משותפות לכלל חבריה, נשים וגברים גם יחד, והן צפויות לשקף את סך המסרים שזורמים מערוצי המדיה, ספרי הלימוד, החינוך בבית, סדרי המשפט, הנורמות התרבותיות, השיח הציבורי ועוד שורה של גורמים גלויים ונסתרים שמעצבים את התודעה החברתית שלנו. לכן סביר שבנות שגדלות ללא מודעות לרעיונות פמיניסטיים יתנהגו בדיוק כמו בנים בכל הקשור לאימוץ והטמעה של תפיסות מפלות, גם אם הן עצמן ניזוקות מכך. כשמציאות החיים מלמדת אמיתות מסוימות, הן נתפסות כדרכו של עולם.
ובכל זאת, כיצד נשים מיישבות בין תפיסות שממעיטות בערכן, לבין ביטחון עצמי בריא והידיעה שהן עצמן אינן כאלה? כאן מעניינת הלוליינות המחשבתית שבנות, נערות ונשים מסוגלות לפתח כדי לחיות בשלום עם מציאות שמורידה מערכן, ועל כך אני יכולה להעיד מניסיון אישי, כי הייתי שם, בתפיסה הזו ששופטת בנות לרעה, כנחותות יותר, ואני זוכרת ואף עושה מאמצים לזכור מדוע, משום שברור לי שזו עדיין עמדה נפוצה.
למרות שגדלתי בבית עם אימא מפרנסת ראשית, למרות שנהניתי מחברות אמיצה עם בנות כל חיי, למרות שמילדות פיתחתי רגישות כמעט אובססיבית להתקומם נגד כל "אי צדק" – הרעיון שבנים נחשבים יותר מבנות ליווה אותי ברקע עד גיל די מאוחר. חמקמק, לא מוצהר, ועדיין מובן מאליו ולא נזקק להוכחות.
בתיכון למדתי במגמת מחשבים-אלקטרוניקה. היינו שש בנות בלבד בכיתה של כשלושים תלמידים, כך שמבחינתי הייתי ב"כיתה של בנים" (סימן קריאה!), להבדיל מ"כיתה של בנות" (אינטונציה מזלזלת), כמו למשל מגמת ספרות. החיבור "בנות = מקצועות הומניים = רמה נמוכה" היה טבעי, ומעליו זהר השילוש "בנים = מקצועות ריאליים = רמה גבוהה". במבט לאחור, איני יכולה לשים את האצבע על אירוע מסוים שגרם לי לחשוב כך. לא זכורה לי אף שיחה ספציפית או תכנית טלוויזיה או אמירה שממנה הסקתי שמה שבנים עושים נחשב יותר. זה היופי שבמסרים חברתיים, שנמצאים בכל מקום ובשום מקום. גם לא פקפקתי מדוע זה כך. לא מרדתי ברעיון. הפתרון שלי היה פשוט וקרה מאליו. אימוץ ערכים של "בנים" והתייחסות מבטלת למה שמאפיין "בנות".
ההיצמדות לערכים של בנים העלתה את יוקרתי והתגמולים החברתיים הוכיחו זאת. משם, מקבוצת הבנים השווה, יכולתי להשקיף מלמעלה על קבוצת הבנות ולהיות שותפה לזלזול הקולקטיבי. במילים אחרות, הצלחתי ליצור הפרדה בין היותי בת לבין המושג הערטילאי יותר "בנות". הפיצול הלא מודע איפשר לי לחיות בשלום עם הפרדוקס של היותי בת הממעיטה בערך של בנות כקבוצה. אני משערת שעל פי אותו היגיון לשעתו, ייחסתי לכל בת את היכולת להימלט מהגורל הנשי שגוזר עליה להילכד בדינמיקה ירודה, לו אך תשכיל לבחור כמוני בערכים הנחשבים יותר.
היום אני יודעת לתת שמות לתחושות של אז. לדבר על הון סימבולי, על תודעה כוזבת, אבל הדרך הטובה ביותר להבין היא לזכור את תחושת היוקרה המחמיאה. כמי שהביוגרפיה המקצועית שלה עברה מאז את כל הקשת מהריאלי להומני, מקומם כיום להיווכח בהיררכיה מגדרית שמשמשת פיגום להגדרת נמוך וגבוה. ערכים גבריים לא ייחשבו יוקרתיים יותר אם לא יציבו מולם ערכים נשיים כנחותים יותר. הפתרון הוא לשאוף לביטול הסיווג של ערכים כ"נשיים" ו"גבריים", כדי לתת לבנים ולבנות הרשאה חברתית לגדול כשהם מלקטות ומלקטים את הערכים המתאימים למי שהם באמת, ללא שיקולים של בושה וכבוד חברתיים.
אנחנו גדלות כמשתפות פעולה עם הסדר החברתי, וזה כל כך מובן. אנחנו תורמות לו, משמרות אותו, משעתקות אותו, זו לא הוכחה לכישלון הפמיניזם וודאי לא לחוסר אחווה בין נשים, זו רק עדות לצורך בהמשך הפצת הידע, ובהבנה שקהל היעד לשינוי הוא גברים ונשים גם יחד.