נגיף הקורונה פגע בחלקנו, אך רובנו נפגענו לא מהקורונה אלא מהדרך שבה המערכת התמודדה עם הקורונה. גם לפני הקורונה ידענו שיש מצוקות חברתיות, ויש הפרות של זכויות אדם, אך נגיף הקורונה חשף את עוצמתה של ההצדקה להפלות ואת העומק שלה. כך, כאשר נדרשה ועדה להחליט כיצד לתעדף אנשים שיקבלו טיפול רפואי במקרה שיהיו יותר מדי חולים/חולות בהשוואה לאמצעים הטיפוליים, התקבלה ההחלטה כי מי שתפקודו הוגדר ואובחן כפחות, יידחה או יתועדף אחרי אנשים אחרים. בפועל, הוועדה החליטה שאנשים עם מוגבלות יהיו בתיעדוף נמוך. החלטה זו חשפה את האייבליזם1, שמתקיים בקרב מקבלי החלטות שהגנו בחירוף נפש על ההחלטה.
היררכיה זו ממשיכה את ההיררכיות האחרות שבהן הגבר הוא מעל האישה, הלבן מעל השחור, העשיר מעל העני. היררכיות אשר הן פוגעניות. אנו יודעות שיש היררכיות שהן אינן פוגעניות – היררכיה של יחסים בין אמא ובת, היררכיה של גילאים בין ילדים ועוד.
על כן, עולה השאלה לגבי ההצדקה לקיומן של היררכיות פוגעניות, הצדקה שכאמור הוארה ביתר שאת על ידי נגיף הקורונה. לפני, בתוך ואחרי ההסגר עולות שאלות לגבי הפגיעוּת (vulnerability) של אותן נשים אשר נמצאות בתחתית ההיררכיות. תקופת משבר כמו הקורונה, מחריפה את ההצטלבות שבין פטריארכיה לבין אייבליזם, גזענות ולהט"בפוביה.
נראה כי נגיף הקורונה שימש כהזדמנות לחזק את ההיררכיות הפוגעניות במקום הזדמנות לפרק אותן, במהלך המשבר הנוכחי אני חווה העמקה של ההיררכיות הפוגעניות, תוך כדי שהנרמסות מתבקשות במקרה הטוב "לא להפריע", ובמקרה הרע "להקריב" עבור אלו שנמצאים למעלה בהיררכיה, אחרת, הסדר הטוב עלול להתערער.
בקהילות של אנשים עם מוגבלויות, רבים בודדו ונותקו ממקורות תמיכה. הזום, למשל, אינו פלטפורמה מתאימה לתקשורת בשפת הסימנים. המדיום חותך גוף, ושפת סימנים היא הכי גוף, הפיקסלים הם מעין קריפטונייט (Kryptonite)2 שמוחק נראות וניואנסים של שפה.
בישראל היה צורך להיאבק על נגישות של מוקדים רפואיים, בהם מוצע סיוע לאורך כל שעות היממה לאנשים חירשים, דוברי/ות שפת סימנים, וגם לנשים חירשות במצוקה. האקטיביזם שלנו3 התמקד בדרישה לפתרונות כאן ועכשיו. למשל מסיכה שקופה, שעליה דיברה קהילת החירשות כדי לראות הבעות פנים, שהם חלק מהותי מהשפה החזותית. דבר זה עורר דיון על חשיבות הפנים הגלויות ומלאות ההבעה של הרופאים/ות במערכת הבריאות כחלק מהריפוי. דמיינו מה זה להיות חולה בודד ומבודד, מוקף מסיכות אטומות ללא חיוך ואמפתיה. כך שהקורונה היא גם הזדמנות להצמיח תבניות חשיבה חלופיות, כתוצאה מסירוב לשתוק ומדרישה להכיר במיעוטים החברתיים.
ננסי פרייזר (Nancy Fraser) טענה כי הכרה פוליטית במיעוט יחד עם פרקטיקה של חלוקה הוגנת עשויות לערער את הסדר, ולצמצם אי צדק. ג'ודית בטלר (Judith Butler) מציעה להכיר בפגיעוּת של כולנו, כדי ליצור חברה שמכירה במגוון האנושי, ובצרכים המגוונים תוך מציאת איזון בזכויות אדם. ההכרה ההדדית בפגיעוּת, כמו מצוקה כלכלית בזמני משבר, צריכה להתקיים ברמת המדיניות הממשלתית. נורמן קונץ (Norman Kunc), מדבר על אלה שחייהם נחשבים לפחות ראויים, המוכתמים בעיני החברה, ביניהם, אנשים עם מוגבלויות, וגם עניים ועניות. הוא עורך הקבלה חשובה: "[…] כשאתה מרוויח את הזכות להיות אנושי מה אתה מקבל? זכויות אדם! אז כשאתה נתפס כמישהו שהוא לא לגמרי אנושי, זכויות שנחשבות זכויות רגילות לאנשים ללא מוגבלויות הופכות לזכויות יתר כשמדובר באנשים עם מוגבלויות. אני רואה את זה קורה […] גם סביב כל נושא העוני. אתה חייב להוכיח שאתה ראוי. מחלקים אנשים יצרניים לעומת לא יצרניים," "יכולים" ל"לא יכולים" (עמ' 479-480).
יש לנו תפקיד הרבה יותר משמעותי בתקופה הזו, להאיר על המחשכים המושתקים, ולמתוח קו בין דו"ח התיעדוף של משרד הבריאות, העמוס בסטריאוטיפים היוצרים פרופיילינג (Profiling)4 של אדם עם מוגבלות כמזהם את החברה, כפגם בגוף האנושי, לבין התרת פגיעה באנשים עם מוגבלות ובזכויותיהן. גם ללא הקורונה ראינו איך גזענות, לאומנות ואייבליזם יכולים להרוג אדם, כמו שקרה לאיאד אל-חלק. אז אמנם כתבתי כאן על פחד ותיעוב בימי הקורונה, אבל אני רוצה לסיים עם מילות תקווה על אהבה בימי הקורונה. אפשר למצוא אהבה חתרנית במחאות החברתיות המרובות, בקבוצות התמיכה שנוצרו בכל פלטפורמה אפשרית. עם כל הקושי, הכאב, השחיקה והייאוש יש שם גם אהבה לבני ובנות אנוש ללא הבדל. ובעיקר יש תקווה לכלכלה יותר אנושית, שרואה את כולנו. ויש אהבה גם בסולידריות, לא זו הצייתנית, אלא זו הרדיקלית, מלאת החמלה. נקווה שהיא תתרחב ותשנה את הסדר.
1
אייבליזם, בריאנות או יכולתנות היא התפיסה שיש היררכיה מוצדקת שבראשה עומד אדם אידיאלי בריא ובתחתית נמצא אדם עם מוגבלות. תפיסה כזו מספקת הצדקה לאפלייתם של אנשים עם מוגבלות.
2
בהשאלה: לקיחת כוח למישהו/י או נטרול יכולותיו/ה – ראו כאן.
3
המרכז הישראלי ללימודי חירשות.
4
מתוך ויקיפדיה – "אפליה סטטיסטית (בהקשרים ביטחוניים נקראת גם פרופיילינג) היא אפליה הנובעת מכך שהאדם או הגורם המפלה, מודע לכך שלקבוצה א' באוכלוסייה (קבוצה אתנית, גזעית, מגדרית וכו') יש תכונות שונות בממוצע מאשר לקבוצה ב', וכתוצאה מכך מפלה בין הקבוצות."