MeToo: ציוץ שהפך לזעקה

כיהנה כחברת כנסת מטעם מר"ץ בין השנים 2013-2019. בכנסת היא שמשה כיו"ר השדולה לשוויון תעסוקתי, יו"ר השדולה לפלורליזם ושוויון אזרחי, וחברת ועדת חוקה, שקיפות, וחוץ וביטחון. נבחרה בשנת 2013 כפרלמנטרית מצטיינת מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. קודם לכן.שמשה כמנכ"לית איגוד מרכזי סיוע לנפגעות וניפגעי תקיפה מינית בישראל, בתפקיד זה ארגנה את צעדות המחאה השנתיות ביום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים, והובילה את פרסום הדו"ח השנתי של הארגון שמוצג מדי שנה בכנסת.

אמנם קשה להאמין, אבל תופעת MeToo# התחילה מציוץ בטוויטר, ציוץ בודד שהניע מהפכה. אותו ציוץ לא עמד לבדו, הוא היווה טריגר. אלימות מינית היא מציאות בלתי נסבלת, מגיפה שמזהמת את החברה ופוגעת בנשים וגברים כאחד. במשך שנים שימשה השתיקה של הנפגעות כחומה הבצורה שהגנה על הפוגעים וחסמה את השינוי החברתי המתבקש. הרשתות החברתיות נותנות את הכוח והפתח לנפץ אותה – לבנה אחר לבנה.  

ה"שיימינג" הופך את היוצרות, ומעניק כוח בידי המוחלשים. אלה שאין בכוחם להשמיע את קולם בתקשורת הממוסדת, בזירה הפוליטית או בבתי המשפט. הכוח הזה מאפשר ליחיד לזעוק את מצוקתו ולדרוש צדק. גם הפוגעים יודעים שאין להם מפלט, שהדין הציבורי גובר אט אט על הדין הפלילי. עם זאת, אל לנו להתעלם מכך שהפנייה לרשתות החברתיות מצביעה באופן חד משמעי על הקושי הרב של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית לקבל את יומם ויומן במערכות החוק והמשפט. הכרתי בחיי לא מעט נשים אמיצות שאזרו אומץ והתרסקו אחרי שהתלוננו, נשים שנהרסו להן חיי המשפחה, שאיבדו את מקום העבודה שלהן. 

נפגעות ונפגעי תקיפה מינית לומדים מהתקשורת ומניסיונן של אחרות שהתהליך של הגשת תלונה במשטרה, חקירה בפרקליטות וההליך בבית משפט, אם בכלל יגיעו לשלב הזה, יהיה קשה, מייגע וברוב המקרים גם לא יביא לידי ענישה של הפוגע. מעל 80% מתיקי עבירות המין שנפתחים, נסגרים מבלי שהבשילו לידי כתב אישום. מדיניות המשטרה והפרקליטות מובילה לסגירת תיקים רבים, ובכך מופקעת באופן חסר תקדים סמכותם שלבתי המשפט להכריע, והנפגעות והנפגעים מורחקים מהאפשרות לקבל את יומן בבית המשפט. 

סגירת התיקים לצד הסדרי הטיעון,  והענישה המקלה של בתי המשפט מעבירים מסר בעייתי שנפגעי תקיפה מינית, ברובם, מופקרים על ידי המערכת הפלילית. המורכבות של הפגיעה המינית והתאמת ההליך הפלילי לעבירות מין מייצרות פער בלתי נתפס בין התודעה הציבורית לבין הפרקטיקה של מוסדות המדינה. בעוד המודעות הציבורית גוברת, המערכות מתקשות להביא לדין את הפושעים. 

הפתרונות קיימים אך אינם מיושמים. עוד מתפקידי הקודם כמנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, והיום כחברת כנסת אני פועלת רבות להתאמת ספר החוקים למציאות הקשה של האלימות המינית.  הקמת בתי דין ייעודים לנפגעות תקיפה מינית, הכשרות לכלל צוותי החינוך, הרפואה והרווחה בנושא, וחינוך לשוויון מגדרי ונגד אלימות מינית, ועוד, הם חלק מהשינויים שעדיין נדרשים בחוק.השיח הציבורי הער מניע את גלגלי השינוי, מסייע להמשיך במאבק לחברה צודקת יותר ולהתאמת מערכות הצדק לתופעת האלימות המינית.  

במצב הדברים היום, הרשתות החברתיות הפכו להיות כלי חשוב נגד הפוגעים. אני בטוחה שפועלן וקולן של הנשים האמיצות חייב להמשיך להישמע. על החברה כולה להקשיב ולשמוע את זעקתן.

שיתוף המאמר:

Facebook
WhatsApp
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *