אמרו את זה קודם לפני, זה משנה: היעדר הידע הפמיניסטי מזירת האקטיביזם והשלכותיו

מאסטרנטית בחוג לתולדות האמנות ומכון לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית, מלגאית בית הספר ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ללימודים מתקדמים במדעי הרוח. פעילה חברתית בנושאי זכויות נשים ולהט"ב, חברת ועד מנהל לשעבר בבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות, מפיקת צעדת השרמוטות בירושלים ומייסדת לוט"ם – היחידה ללוחמה בטרור המגדרי, התארגנות אזרחית המתמחה בפעולות ישירות לא-אלימות.

אוטובוס, כשהייתי בכיתה ח', קפאתי. גבר העביר את ידו על החזה שלי וירד מהאוטובוס. כשהתקשרתי בדמעות לאמא, אמא טרום-המהפכה הפמיניסטית, העירה משהו על הרגלי הלבוש שלי. זעמתי בלי להבין והחלטתי שבפעם הבאה אני מגיבה לא משנה מה. במשך השנים, תדלקתי לעצמי את הזעם, סימנתי כל גבר שהביט בי יותר משניה, עקבתי אחרי כפות ידיהם של נוסעים, הסתובבתי במרחב הציבורי כשאני דרוכה בגוף ובראש. מאז ועד היום, בגיל 42, הצלחתי להדוף את רוב ניסיונות ההטרדה שחוויתי במהלך נסיעה בתחבורה הציבורית. אבל, עדיין, גם כשהרמתי מהומה והמטרידן נותר מושפל, לא הרגשתי מנצחת או מועצמת, כמו שחשבתי שארגיש: נזכרתי בכל הגברים שפגעו בי, החל מהילד בכיתה שדיבר אלי מלוכלך וכלה באונס שעברתי, זכרונות קשים שגרמו לי לשקוע לדכדוך עמוק פעם אחר פעם. לא הבנתי למה כולם צפים בראשי בתגובה לכל ליטוף שאני הודפת באינסטינקט. תהיתי אם אני מגזימה, משל הייתי אותה ילדה בת 12 קפואה באוטובוס. 

במסגרת לימודיי לתואר שני בלימודי מגדר נתקלתי בטקסט של אורית קמיר: 

עצם הצביטה בישבן או מישוש השדיים… אינם נראים, על פניהם, חמורים. רק כשמבינים שהם מהווים תזכורות (מיניות) מתמידות לנשים על כך שהן נחותות, נשלטות, מופלות לרעה ופגיעות, מתגלה חומרתן של ההטרדות. 

קמיר, 2007

הטקסט הזה נתן באחת לגיטימציה לכל מה שהרגשתי, לתחושות הקטנות והבושה גם כאשר לכאורה המצב הסתיים כשידי על העליונה. אלא שבו בזמן שהטקסט הזה שחרר אותי הוא העלה בי את השאלה מדוע, למרות שפורסם בשנת 2007, שמעתי עליו רק עשור מאוחר יותר. מדוע לא סיפרו לי עליו? למה הוא לא הופץ לכל הנשים בארץ? למה למדתי על קיומו רק במסגרת מצומצמת של לימודי מגדר? 

לא רק הטקסט הזה, שיכול היה לחסוך לי כאב, אשמה משתקת, בדידות, חוסר ריכוז בבית הספר, חרדות חברתיות וסימפטומים של טראומה עיקשת (כפי שהגדירה אותה חוקרת המגדר והמטפלת ד"ר אפי זיו), איחר להגיע לידי. למעשה, ידע פמיניסטי רחב יריעה, שמפרק את מערך הכוחות הפטריארכליים, ויוצר איחוד מאבקים בין-גזעי, בין-מעמדי ובין-יבשתי עדיין אינו זמין לכל אחת ואחת. סוגיות שמעסיקות אותי ואת אחיותיי, שכבר נוסחו, יושמו, בוקרו, זוקקו ונוסחו שוב, ברגישות, בזהירות ובאהבה, כמו גם בנחישות וזעם בלתי נדלים– עדיין נותרות נסתרות במידה רבה מחלקים נרחבים בציבור. מסקנותיו הרגשיות והמעשיות של הידע עודן שמורות בעיקר במגדל השן האקדמי המבוצר.

המצב הזה, שבו הידע נגלה רק למי שמחפשת אחריו אקטיבית, הוא חלק מהדיכוי הרחב של המאבק הפמיניסטי בשירות יחסי הכוחות הפטריארכלים. לא מדובר על מניעת ידע גלויה, הרי איש לא ימנע מאשה את כניסתה לספרייה, כפי שמתארת וירג'יניה וולף בספרה "חדר משלך". מניעת הידע מוסווית במראית-עין של דמוקרטיזציה מלאה שלו – גוגל וויקיפדיה מצויים בכף יד של כל נערה, ולכאורה דבר אינו מונע ממנה את רכישת הכלים הנחוצים למהפכה. עם זאת, לא נעשה מאמץ אקטיבי להטמעת הידע, על אף חשיבותו. ביכולתם של שרי ושרות חינוך לחייב לימוד תכנים בדיוק כפי ששיעורים על שואת העם היהודי מועברים היום בגני ילדים. לא כך הוא נושא המגדר; "הפמיניסטיות האלה" עדיין נתפסות על ידי מקבלי ההחלטות במקרים רבים בגדר נשים קשקשניות חסרות תכלית. הידע מציל החיים שהוא חלק מההגות הפמיניסטית עדיין אינו חשוב מספיק למקבלי ההחלטות, ומתוך כך גם לאקטיביסט.

ידע הוא כוח, ומשמעותה של הבורות היא החלשתו הישירה של המאבק הפמיניסטי ממספר סיבות. ראשית, חוסר הידע בנושאי הצטלבויות מיקומי שוליים, מוביל לפילוג בינינו ומטרותינו ובין אחיותנו מחזיתות אחרות. שנית, כאשר לא קיימת היכרות עם המאבק, דרכי הפעולה והאסטרטגיות שלו, עלולות לקרות טעויות הרות אסון שהיו נמנעות אילו למדנו מטעויות שכבר נעשו. והפוך; כאשר חסר לנו ידע אנו, האקטיביסטיות בכל חזיתות המאבק, נאלצות לחפש "יש מאין" אחר פתרונות שכבר יושמו, בוקרו ושופרו. שלישית, ישנה ציפייה חברתית מנשים מכל הגילאים "לחשוב על הכול לבד", להבין מה קורה להן ואיך העולם עובד, לייצג את כל הפמיניזמים על רבדיהם ולשלוף טיעונים משויפים לנוכח כל מגלגלי העיניים, המזלזלים והמקטינים. בלא היכרות עם הידע הפמיניסטי, התחושה היא שעליהן להבין כל זאת בעצמן בגיל צעיר ובהקדם האפשרי, כאשר העבודה כבר נעשתה על ידי ענקיות גדולות ומנוסות, שעל כתפיהן ניתן וכדאי לעמוד ביציבות מבחינה פוליטית ומקצועית. רביעית, המצב מייצר עוגמת נפש ובדידות עמוקה ומיותרת נוכח פגיעות שאנו חוות, שפוגעות באופן ישיר ביכולתנו וחוזקנו להיאבק.

היעדרותו של הידע הפמיניסטי מקאנון ספרות-החובה בכל שלבי מערכת החינוך מחליש את המאבק ומעכב את הישגיו באופן ישיר. אמנם יותר ויותר נערות צעירות נחשפות לשיח הפמיניסטי ברשתות החברתיות, ותעיד על כך נוכחותן הגוברת בצעדות השרמוטות ברחבי הארץ. דבר נפלא, אך בלתי מספק בעיני. משזוקקה הבנה זו, ניתן לטפל במכשול במלוא הכוח: עלינו להפוך את הטקסטים של אימהות הפמיניזם בישראל ובעולם לנגישים לילדים.ות– באמצעות ספרים, קומיקס או סדרות בערוצי הילדים. יש מקום להיאבק על קורסי מגדר כחלק מלימודי חובה בכל שלבי מערכת החינוך, החל מגני ילדים וכלה בלימודי תואר ראשון בכל הפקולטות, ליזום כנסים והרצאות מונגשים לנשים ולאקטיביסטיות מכל המעמדות והחזיתות להעשרה ולימוד מההיסטוריה הפמיניסטית. יש מקום לחשוב על פתרונות יצירתיים נוספים שיוציאו את המקל הפטריארכלי המתקיים בשל הבורות מגלגלי המאבק ויניעו אותנו להישגים חדשים.


קמיר, אורית. "הפמיניזם המשפטי (הבלתי מוגבל) של קתרין מקינון". בתוך דרכים לחשיבה פמיניסטית: מבוא ללימודי מגדר. עורכות ניצה ינאי ואחרות. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2007.

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *