הכחשת הנזק כאסטרטגיית התמודדות עבור הנשים במעגל הזנות

תומכי תעשיית המין נוטים להאשים את המתנגדות הפמיניסטיות שלה בשלילת הסוכנות של הנשים בזנות. הם מתייחסים לזנות כ"עבודת מין", וגורסים כי נשים רבות עוסקות בה, משום שמבחינתן היא עדיפה על האלטרנטיבות הקיימות. הטענות הללו עולות לא רק בשיח הציבורי אלא גם במחקר האקדמי. קיים גוף ידע מבוסס עדויות, אשר מצביע על יתרונות העיסוק בזנות: הכנסה גבוהה ¹, גמישות תעסוקתית, שחרור מיני ², מימוש סוכנות אישית והשגת אוטונומיה כלכלית ³. מנגד, פמיניסטיות רבות שוללות את הנרטיב של זנות מרצון, ומצביעות על כך שהנשים בתעשיית המין מגיעות ברובן הגדול מרקע של עוני, תפקוד משפחתי נמוך והיסטוריה של פגיעה מינית. בלשונה של קתרין מקינון, "אם זנות היא בחירה חופשית, מדוע הנשים עם הכי פחות אפשרויות בחירה הן אלה שעוסקות בה? ⁴

מסגרת החשיבה המציגה כל סוג של סחר במין ככפייה⁵, מכירה בכך שחלק מהנשים בזנות טוענות אחרת. חלק מהפמיניסטיות מתייחסות לעדויות הנשים בזנות על בחירתן כתקפות אך לא בהכרח מייצגות. שורדת הזנות והסופרת רייצ'ל מורן כתבה: "אני יודעת שיש הטוענים כי הנשים בזנות מוכרות סקס בהסכמה. אבל אלה שכן הן מיעוט קטן יחסית – בעיקר נשים לבנות ממעמד הביניים, מערביות, המועסקות בסוכנויות ליווי, אשר אינן מייצגות אפילו מרחוק את הרוב הגלובלי"⁶. אלה המגיעים מתחומי מחקר טיפוליים מכירים אף ב"תסמונת שטוקהולם" – תופעה שכיחה בקרב הנשים בזנות וקורבנות של סוגי אלימות אחרים. "תסמונת שטוקהולם" מתרחשת כאשר הקורבנות מזדהות עם תוקפיהן ומפתחות כלפיהם רגש חיובי. במקרה של הנשים בזנות, מדובר בחיבה והזדהות עם הזנאים והסרסורים⁷. 

כשהתחלתי, במסגרת עבודתי על הספר על חוק איסור צריכת הזנות, לראיין נשים ששרדו את תעשיית המין – לא ציפיתי לקבל תובנות חדשות בנושא. הנשים אשר הסכימו או התנדבו להתראיין עבורי אמנם החזיקו בדעות מגוונות על החוק, אך כולן הסכימו, כי תעשיית המין היא פוגענית ואלימה באופן אינהרנטי. עמדתן כלפי תעשיית המין הייתה מראש הסיבה להסכמה  להתראיין לספר, שגישתו לנושא היא חד משמעית. ההפתעה שציפתה לי היו התמורות שחלו בתפיסות ועמדות הנשים כלפי תעשיית המין מתקופת העיסוק בזנות ועד למועד הראיון. ככל ששוחחתי עם נשים רבות יותר, כך גיליתי כי שינוי קיצוני בתפיסת הזנות שכיח מאוד בקרב השורדות, וכי קיימים קווים משותפים המאפשרים לאפיינו. 

הנשים ששרדו את תעשיית המין ידעו לתאר את אופייה האלים, הפוגעני וההרסני בצורה מרשימה ומשכנעת, שהעידה על מודעות גבוהה. עם זאת, בעבר תפיסותיהן המוצהרות היו שונות. בתקופת העיסוק בזנות, ולעתים אף במשך כמה שנים לאחר מכן, הן טענו כי זנות אינה הרסנית או אלימה. הנימוקים שהנשים בזנות השתמשו בהם כדי לנמק את בחירתן היו מגוונים, אך כולם הדגישו את התועלות הרבות בה. "מה יש לך להציע לי? אני עושה ביום אחד את מה שאת עושה בחודש", השיבו מאיה⁸ שהייתה בדירות דיסקרטיות וזנות רחוב, ואמילי שעסקה בחשפנות וליווי לעובדות ארגוני הסיוע "סלעית" ו"מרפאת לוינסקי", שניסו להציע להן מסלול שיקומי. "אני אוהבת זין ואוהבת כסף. מבחינתי, עשיתי את עסקת חיי", אמרה לחברותיה אביגיל, שהגיעה מזנות הרחוב והחשפנות. אור, שעסקה בליווי, הסכימה כי יש בזנות ממד של סיכון, אך התעקשה שהוא קיים גם בעיסוקים האחרים לפחות באותה מידה: "לכולם יש את הפחד שלהם. למנקה, לסבל, לנהג מונית וגם לי, אבל הפחד שלי נגמר תוך חצי שעה". היו גם עדויות לגלוריפיקציה של זנות, אם כי מעטות, כמו זו של הילה, שעסקה בליווי: "אמרתי לעצמי שאני חיה את החלום. ילדה בת 23 חיה שלושה שבועות במלון חמישה כוכבים הכי מפואר בבנגקוק, קונה כל מה שהיא רוצה, כשהחברות שלי קורעות את התחת במלצרות". מעדויות אלה ורבות אחרות עולה הניסיון למסגר את הזנות כעיסוק לגיטימי, אשר יתרונותיו עולים על חסרונותיו.  

ניתן למנות את הגורמים שהובילו לשינוי בנקודת מבטן של שורדות הזנות: (1) אירועים אלימים במיוחד שקרו למרואיינות או לחברותיהן הקרובות; (2) פסק זמן מחוץ לזנות שאפשר התבוננות ושיקוף; (3) נוכחותו של אדם קרוב (בדרך כלל בן זוג או בן משפחה) שהיו לו הכלים לתמוך בתהליך השיקום; (4) חשיפה לעדויות של שורדות זנות אחרות על נזקי הזנות; (5) וכן חשיפה לנזקי זנות מצטברים אצל נשים אחרות. השינוי הגיע לרוב "מבפנים", דהיינו ניסיונות יזומים של אנשים אחרים – מטפלים, פעילים או חברים – לשכנע את האישה לעזוב את עולם הזנות הוכחו כחסרי תועלת ואף מעוררי התנגדות. כל עוד לא הבשילו לשינוי, נטו הנשים להיאחז בנרטיב של זנות כעיסוק מועיל, בעל יתרונות ואפילו רצוי. 

השאלה "מה הסיבה להיאחזות בנרטיב של זנות חיובית ומועילה"? היא בלתי נמנעת לנוכח עדויות אלה, ולכן הפניתי אותה ישירות לשורדות הזנות. מרביתן הצביעו, בתגובה, על מסגור חיובי של תעשיית המין כבחירה אסטרטגית, גם אם לא מודעת לחלוטין, אשר מטרתה היא להגן על עצמך מבחינה רגשית ופסיכולוגית. "את חייבת את השקר הזה כדי להישאר שפויה, עד שאת רחוקה מספיק כדי להכיר במה שבאמת קרה לך", אמרה מרין שעבדה בבורדלים. ויקטוריה שהגיעה מתחום זנות המצלמות הסבירה: "כדי להתמודד עם החיים בזנות, את צריכה המון משאבים רגשיים. הכרה בעצמך כקורבן אלימות יום יומית לא משאירה לך משאבים". לבסוף, אליס שעבדה בבורדלים של אזור התחנה המרכזית טענה שתמיד ידעה שזנות אינה טובה לה, אך הרגישה כי אין לה ברירה: "הייתי בטוחה שאני עושה את זה כדי לספק לילדיי את הטוב ביותר. אבל הם לא קיבלו את הטוב ביותר, קיבלו אימא אלכוהוליסטית, שלא שולטת בעצמה גם כשהיא פיכחת, שעבודת הזנות שלה מממנת בזבוזים מיותרים – תופעה אופיינת לנשים במצבנו". ניתן היה לראות, כי ההדחקה לא גרמה לנשים לחוות רווחה פסיכולוגית גבוהה בפועל, אלא יותר למסגר את מצבן כטוב ביחס לאלטרנטיבות. חלק מהנשים אף הבחינו בנזקי הזנות לבריאות הנפשית והפיזית שלהן, אך ייחסו אותם לגורמים אחרים.

חוויות השורדות, אשר התייחסו לזנות כעיסוק מועיל ובעל יתרונות, לא עזרה להן לחוות את הזנות בצורה אחרת בפועל. למרות ההדחקה, הן סבלו מתחושה נמוכה של רווחה סובייקטיבית, נטו לדיכאונות והתפרצויות זעם, וחלק היו מכורות לסמים ולאלכוהול. רק המסגור היה שונה. "אני כל כך מתחרטת שמכרתי את השקר לנשים צעירות אחרות", אומרת מרין, "פספסתי את ההזדמנות לחסוך מהן את חווית הזנות". אני חולקת על מרין; קולה נשמע, ועלינו להקשיב לו. עדותה, כמו עדויות הנשים האחרות עמן שוחחתי, מלמדות כי נזקי הזנות עלולים להיות חבויים. לא תמיד ניתן לזהותם בטווח הקצר, ולנשים החוות את הנזק יש סיבה רציונלית להכחישם. מי שאכפת לו מהנשים ורוצה לדעת מה עובר עליהן, לא יכול להסתפק אפוא בהצגת שאלה שטחית כמו "האם את רוצה להיות בזנות", או "האם טוב לך בזנות". רק ליווי ממושך של אישה בזנות, תוך מתן במה וביטוי למגוון חוויותיה ותחושותיה, יכול להוביל, בהדרגה, לתובנות ממשיות על חייה.