כשאני שבה ומנסה להיזכר ברגעים מכוננים של גיל ההתבגרות אני רואה בעיניי רוחי רק פרגמנטים, שברי חיים שהשתרשו בתודעתי כרגעים הקריטיים, שהם ככל הנראה, אלה שעיצבו את אישיותי כפי שהיא, או לפחות היו לה לעזר.
חוויתי הרבה חוויות במהלך השנים של גילאי 12־18. הנשיקה הראשונה במגרש הטניס, כמה מרגש, מוזר ולא ידוע זה היה. הפעם הראשונה שגילחתי רגליים ולא בדיוק ידעתי מה אני עושה. הפעם הראשונה שניסיתי להחדיר טמפון וקראתי את ההוראות שבחוברת הקטנה שמצורפת לקופסה. כשאני ומורן עשינו קיצור דרך לבי״ס, אני הצלחתי לטפס על חומה בגובה של כ-8 מטרים אך היא נפלה ממנה, ומאז בנו שם גדר בטון מפחידה.
הייתי בלא מעט מסגרות חברתיות, אבל באף אחת לא קיבלתי תשובות, הכוונה, מקום לכל החוויות, הבלבולים, השאלות, שנערה מתבגרת נתקלת בהן יום-יום, שעה-שעה. אני מסתכלת על נערות היום, ועדיין אין להן מסגרת כזו, חינוך מיני בבית הספר עדיין מגביל לאמת ממוגדרת אחת, תנועות נוער עדיין לא נותנות מקום בטוח לנערות, רק לא ממזמן שמענו על הטרדות מיניות בצופים וההשתקה שהיתה סביב זה, במקום לדבר, לשנות, לחנך אחרת.
ואנחנו רוצות אחרת.
לשם כך, הקמנו את פרויקט ״מרימות״, פרויקט התנדבותי בשיתוף פעולה עם אגודת הסטודנטים והסטודנטיות ודקאנט הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב והמחלקה לצעירים ונוער בעיריית תל־אביב-יפו. הפרויקט העניק מקום בטוח ופתוח לקבוצות של נערות, בו הן יכלו לשאול, להגיד, לשתוק, לצחוק, לבכות, להקשיב ובעיקר להיות מי שהן ללא מסיכות וללא הצורך להיות מה שמצופה מהן.
החלטנו להנגיש לנערות את המושג ״פמיניזם״ דווקא מתוך חוסר שימוש במושגים קונקרטיים מעולם המגדר. מצאנו חשיבות רבה ביצירת מרחב עבור נערות בו הן תוכלנה לדבר על בעיות וסיטואציות שהן ניצבות בפניהן, תוך שימוש במתודות משחק, סרטונים, אוכל וכיף, כשהתכנים המועברים הם סוגיות במגדר ופמיניזם. הרבה מתחת לפני השטח, בלי לצעוק מילים גדולות שאולי יהיה להן קשה להתמודד איתן.
את הנערות הדריכו סטודנטיות מאוניברסיטת תל אביב, על בסיס מלגה שנתית, ממספר פקולטות שונות, במגוון גילאים ומדתות שונות – דבר אשר חיזק את ערכי העל של הפרויקט שלנו: מגוון וסולידריות. אנחנו מאמינות שכאשר מגוון של נשים המקיימות ביניהן סולידריות אמיתית פועלות יחדיו, הן מקדמות תיקון חברתי כולל. אנחנו סבורות כי הערכים של מגוון וסולידריות מחלחלים דרך מעשים, לכן הבחירה שלנו בסטודנטיות ממגוון מיקומים היתה קפדנית ועיקשת.
הסטודנטיות והנערות עברו יחד תהליך של למידה – את עצמן ואת האחרות. כולן העבירו ידע ורכשו ידע, כל אחת מה שהיא יכלה וידעה לתת. בכל אחת מאיתנו אצור ידע שלא ניתן לכמת ולפעמים רק מתוך הקשבה ניתן ללמוד הרבה. כך, עם הרבה הקשבה ורצון להעניק ולקבל, חווית החיים של הסטודנטיות מתערבבות עם חוויותיהן של הנערות, ונוצרת קבוצה הרמונית שמקדמת סולידריות, קבלת האחרת, סובלנות ואחווה.
התמקדנו בארבע קבוצות עיקריות בתל אביב וביפו הממוקמות במרכזי הנוער השכונתיים של העירייה: ׳יפאתי׳, ׳נווה עופר׳, ׳בני ברית׳ ו׳בארבור׳, בכל קבוצה הדריכו שתי סטודנטיות ומספר הנערות משתנה. הקבוצות עברו תהליך פעילות מרתק ומשנה חיים לאורך השנה.
הקבוצה ב׳יפאתי׳, מנתה כ־13 נערות מוסלמיות ונוצריות והיא ריגשה אותנו לאורך כל הדרך. חששנו מאוד מהקמת קבוצה ביפו, בלב שכונה ערבית, התכנים היו עלולים להיתפס כ"בועטים" מידיי עבור האוכלוסייה, אבל גילינו קבוצת נערות שצמאה למקום כזה, ללמידה, להקשבה, למישהי שתגיד להן שהן יכולות להיות מי שהן רוצות ולתת להן פתח לחיים אחרים. הן עברו פעולות בנושאים כמו ״מיניות בחברה הערבית״ ו-״נישואים בגיל צעיר״. נושאים שחשוב לפתוח ולדבר עליהם, כדי שהנערות ישמעו עוד קולות, כדי שבסופו של דבר הן תוכלנה לעשות את מה שהן רוצות לעשות בחיים שלהן, מתוך בחירה אמיתית עם מגוון אפשרויות. בסוף השנה המדריכה לקחה את הקבוצה לסיור באוניברסיטה, למפגש עם עוד סטודנטיות ערביות, ונתנה להן אופק ממשי לשאוף אליו. הנערות ראו שגם הן, אם הן ירצו, יוכלו להיות סטודנטיות.
היום אנחנו בשלב של גיבוש הפרויקט ולמידת השטח מחדש, הפקת הלקחים מהניסיון שצברנו. בעתיד אנחנו מתכוונות להמשיך ולהקים קבוצות נוספות שיאפשרו לנערות נוספות לגבש את קולן ואת תפיסת עולמן מתוך ידע על מגוון האפשרויות העומדות בפניהן. אנו פועלות לכך שנערות רבות ככל האפשר ישמעו, ידברו, יראו אופציות נוספות לנשיות, למיניות, לנערות, לגבריות, לאימהות, לזוגיות ולמשפחה. כל הנושאים שאנחנו מאמינות בהם ודיברנו עליהם בפעולות ההדרכה, וכך יותר נערות יגדלו תודעה פמיניסטית עמוקה ויבינו שהשינוי מתחיל אצלן. ואנחנו מאמינות בהן, כי הן עולם ומלואו.