פרקטיקות של סטודנטית פמיניסטית: מדריך למשתמשת

מתעניינת במופעים שונים של אי שוויון ובאופן בו החברה מבנה, משעתקת ויוצקת היגיון במצב זה. במסגרת לימודי תואר שני בסוציולוגיה, כותבת בימים אלו עבודת תזה שעוסקת בעולמות התוכן של מעבר לבגרות, חינוך בלתי פורמאלי ואי-שוויון. במקביל מתמחה בתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטה העברית. עוסקת בחינוך בלתי פורמאלי וגרה בירושלים, בינתיים.

במהלך כנס שנכחתי בו סיפרה מרצה בחוג בו למדתי על תקיפה מינית שחוותה מצד מרצה אחר בחוג. יצאתי מזועזעת מהידיעה, ואחרי כמה ימים פניתי אליה במייל בניסיון להבין אם יש משהו שאני וסטודנטיות אחרות יכולות לעשות למענה. בתגובתה היא שידרה לי שהיא מיצתה את הכלים המוסדיים שהיו ברשותה, ושכרגע היא רואה בסטודנטיות מוצא אחרון, ולכן חשפה את הנושא בפורום רחב.

במקביל, התפרסמה הזמנה לפאנל שמיועד לסטודנטים באותו חוג, עם גברים בלבד שנקרא למרבה האירוניה "דיון פתוח לציבור". עד שראיתי את שני המקרים האלה אחד לצד השני לא חשבתי שיש עניין מגדרי כלשהו בחוג, אבל לאחר שנחשפתי אליהם, התחלתי לחשוב בדיעבד על החוויה שלי בחוג. אני, שתופסת את עצמי כפמיניסטית וביקורתית, לא ידעתי להצביע על כך  שהחוג בו למדתי ממוגדר, וייחסתי את החוויה השלילית שלי בחוג לחוסר חיבור אישי.

חשבתי שלא יהיה נכון להניח לדברים, והחלטתי לנסות לערב בעניין סטודנטיות מהחוג ומחוץ לו. במקביל קראתי חומר רב שקשור במגדור בארגונים, ובעיקר את החוברת שחיברו הדס בן אליהו וד"ר זאב לרר- "מפרקטיקה מגדרית לפרקטיקה של שוויון, מדריך למשתמשת"1.

פניתי ישירות לסטודנטיות שחשבתי שהנושא מעסיק אותן, וביקשתי מהן להעביר הלאה את הידיעה על ההתארגנות שהולכת ונרקמת. כל כמה ימים שלחתי מייל לכ-50 סטודנטיות עם מחשבות, התלבטויות ורעיונות לכיווני פעולה, ובתהליך של התייעצות ודיאלוג, החלטנו לפעול בשני ערוצים- לבחון את תהליך הטיפול באוניברסיטה של מקרה התקיפה המינית של המרצה, והשני- לגרום לבחינת עומק של האקלים המגדרי בחוג בו למדתי.

הערוץ הראשון, לצערי הרב, מיצה את עצמו דיי מהר כשהבנו שלמרות חוסר הצדק שנגרם לאותה מרצה, ידינו קשורות. למרות שנפגשנו עם דיקן הפקולטה, חוקר המקרה ונציגות הנציבות למניעת הטרדות מיניות, הבנו שלא נוכל לקדם דבר בערוץ זה (לא לפני שפעלנו לביטול השתתפותו של אותו מרצה בכנס מכובד באוניברסיטה).

בערוץ השני, החלטנו לנקוט בפעולה מחאתית במהלך הפאנל, כדי לעורר את המודעות של הסטודנטים והסטודנטיות להיבטים מגדריים בחוג. לפני תחילת הפאנל חילקנו פלאיירים עם מסרים ביקורתיים על המתרחש בחוג, במסגרתם קשרנו בין היבטים ממוגדרים יומיומיים בחוג, לבין מקרה התקיפה המינית (שלצערנו לא היה המקרה היחיד בחוג). התרענו בפני ראש החוג שערך את הפאנל על המחאה המתוכננת, והוא ביקש להיפגש לפני כן כדי לדון על הדברים, אך אנו סירבנו.

לאחר הפאנל פרסמנו בקבוצות הפייסבוק של הסטודנטים בחוג מועד של פגישה, שבה נרצה לקיים שיח רחב על האקלים המגדרי בחוג. במקביל לקיום השיחה עם הסטודנטיות, עמדנו בקשר עם חברות הסגל וסטודנטיות לתארים מתקדמים, כדי להבין את הנושא מנקודת מבטן ולרתום אותן למהלך. גיבשנו מסמך בו פירטנו את ההיבטים הבעייתיים לראייתנו, ורשימה של המלצות לצעדים קונקרטיים לשיפור האקלים המגדרי בחוג. את המסמך שלחנו לראש החוג, ובעקבותיו נקבעה עימו פגישה. 

במסגרת הפגישה הציעה אחת הסטודנטיות לעשות שינוי במבנה תכנית הלימודים כדי לתת בולטות למרצות בתכנית. ההצעה התקבלה ואכן קורס חובה אחד פוצל לקורסים קטנים יותר, שאת חלקם מובילות מעתה חוקרות. במהלך הפגישה, ראש החוג (החדש) היה קואופרטיבי מאוד. הוא בחר להעלות את הנושא לסדר היום של הסגל בחוג, והקדיש לכך יום מחלקתי שלם, הקים צוות של סטודנטיות ואנשי סגל שבוחן את הנושא, במסגרתו יצא סקר אקלים מגדרי לסטודנטיות, שממצאיו ישמשו את הצוות, ואף ילוו במחקר של אחת החוקרות במחלקה.

את הדברים האלה אני כותבת בעקבות קריאת מאמרה של ד"ר חנה ספרן- "פמיניזמ[ים], נשים ומגדר במרחב האקדמי"2. במאמר זה חנה מעלה את השאלה על מקומם של לימודי המגדר באקדמיה, בשל היות האקדמיה חלק ממוסד המבוסס על עקרונות של היררכיה פטריארכלית ונחיתותן המובנית של נשים במוסד זה. ברצוני להצביע על אופן הפעולה שלנו לאור תהיות אלו.

תהיות שונות בנוגע לאופן הפעולה הרצוי ליוו אותנו- האם למחות נגד המחלקה או להוביל שינוי משותף; מי קהל היעד שלנו- חברי סגל, סטודנטיות/ים; אילו דרישות להעלות…? בפועל לא הכרענו בשאלות הללו. עשינו גם וגם. במידה רבה, המציאות בה פעלנו הכתיבה את צעדינו- כסטודנטיות, המשתייכות לממסד אקדמי, הפעילות הפמיניסטית הייתה בתוך מרחב זה. יתר על כן, כ"לקוחות" של מוסד זה יכולנו לגייס שיח צרכני שמתפשט באקדמיה לטובתנו. בנוסף, פעלנו בתוך החוג שבו היינו סטודנטיות ומאחר והיה זה לקראת סיום התואר שלנו הרשינו לעצמנו לפעול בגמישות ובחופשיות יחסית.

במסגרת החשיבה על השינויים שרצינו לקדם, הגענו למסקנה שבסופו של דבר מדובר בשינויים מערכתיים, ולכן היה חשוב לנו לעבור במהרה מהשלב ה"מחאתי", לשלב הקואופרטיבי, לא להסתפק בפרובוקציה אלא להבהיר מה אנחנו רוצות שיקרה. לאור תובנה זאת נקטנו בצעדים שאינם "שוברי כלים", וגם כאשר ארגנו מחאה, יידענו את ראש החוג על כך, ולא הפרענו לפאנל עצמו להתקיים. כך לא ויתרנו על הביקורת והמחאה הפומבית, תוך כדי מיקום עצמנו כחלק מהובלת תהליך השינוי.

בתהליך הזה חלו מספר שינויים מצומצמים והתחלתיים, אך בו בזמן הם גם שינויים מבניים, במסגרתם המחלקה בחנה איך להתאים את אופן ההתנהלות שלה לצרכים של החוקרות והסטודנטיות שפועלות בה. בהסתכלות לאחור, ניתן להבחין ב"זליגה" של היבטים מסוימים שהתפתחו במסגרת תהליך זה אל מחוץ לחוג והתמסדו בעשייה האקדמית בחוג ומחוץ לו: הוקם פורום מרצות/ים-סטודנטיות/ים בהובלת ראש החוג, שבוחן את האקלים המגדרי באופן שוטף וקבוע, ושאלון אקלים מגדרי הועבר לכלל הסטודנטים/ות באוניברסיטה מטעם אגודת הסטודנטים.

"המחשבה הביקורתית העומדת בבסיס עולם הידע הפמיניסטי מטילה ספק בהנחות היסוד התרבותיות והפילוסופיות שעליהן מושתתת האקדמיה עצמה" (ספרן, 2011: 324). הצלחת המאבק שלנו התאפשרה בזכות "הידע הנכון"- בהבנה שהתייעצות ושיתוף הן מקור חוזקה; הגיבוי שקיבלנו מנשים מנוסות יותר מחוץ לאוניברסיטה ובתוכה; והאינטואיציות שהובילו אותנו לשולחן הדיונים רוויות בחוויות וברגשות שלנו במהלך הלימודים בחוג.


שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *