קול והקשבה בלימודי מגדר – בין תיאוריה למעשה

מרצה למגדר וספרות, בתוכנית למגדר, בחוג הרב-תחומי, המכללה האקדמית תל-חי. חוקרת תשוקה וסובייקטיביות נשית בתרבות פופולארית, כותבת עבודת דוקטורט במגדר, בבית-הספר למדעי התרבות באוניברסיטת תל-אביב, בהנחיית ד"ר אורלי לובין. בוגרת התואר הראשון והשני של התוכנית ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל-אביב. אקטיביסטית פמיניסטית וקווירית, מורה לספרות, מנחת מעגלי נשים וסופרת.

בארבע השנים האחרונות אני מרצה במכללת תל-חי קורס בלימודי מגדר המשלב בין פרקטיקה של מעגל הקשבה ללימוד תיאוריה מגדרית ופמיניסטית. כמנחת מעגלי נשים רבים בעשור האחרון (מעגלי נערות, מעגלי סטודנטיות למגדר, מעגלי נשים רב-גילאיים) וכבוגרת התואר הראשון והשני של התוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב, ראיתי חשיבות רבה בייצור מרחבים שמיועדים אך ורק לנשים, על מנת לאפשר לנו, הנשים והנערות לדבר בינינו מבלי להיות נתונות למבט הגברי: השולט, המשתיק, המחפיץ. 

נוכחתי (כפי שכותבות למשל קבוצת נשות בוסטון בספרן המפורסם "גופנו עצמיותנו") שבמעגלי נשים, כאשר מוסר מאיתנו עוול המבט הגברי, אנו תמיד מדברות על כל מה שאסור, מודחק ומדוכא בחברה ובחיינו היומיומיים. אנו מדברות בקול על ווסת, לידה, אוננות ומיניות עצמית, סקס, זהות ונטייה מינית, הפרעות אכילה, דיכאון, אימהות, אלימות מינית על כל גווניה. בכל מעגל נשים יוצאות מהארון עם הכאב המגדרי המלווה את חיינו ביומיום, עם הטראומות העיקשות שנובעות מהיותנו נשים בחברה פטריארכלית והן זוכות להקשבה ותמיכה, לתחושת הכרה ושייכות, עקב היכולת להשמיע את קולן במובן הבסיסי ביותר ולזכות להקשבה.

לכן, כשנדרשתי לבנות קורס המשלב מעגל הקשבה עם לימודי תיאוריה פמיניסטית-מגדרית שבו יושבות ויושבים בכפיפה אחת סטודנטיות וסטודנטים יצאתי להרפתקה מלאת שאלות וללא תשובות, מלבד התעקשות עיקשת על הפרקטיקה של מעגל ההקשבה. כל מפגש נפתח בלמידה תאורטית של הוגות פמיניסטיות פורצות דרך (בהן דה-בובואר, וולף, איריגראי, דבורקין, בטלר ועוד) ולאחריו מעגל בעל גבולות נוקשים ובלתי מתפשרים של הקשבה.
והופתעתי כשהקסם קרה: נשים, ברגע שהיה להן מקום לדבר ללא הפרעה דיברו והשמיעו את קולן גם ליד גברים, על אותם הנושאים הקשים. גברים, דיברו גם כן: יצאו מהארון כנפגעים של אלימות והטרדה מינית, כנפגעי התעללות בילדות, כבעלי הפרעות אכילה, חרדות, הקשיבו והכילו ונתנו דין וחשבון לעיתים על תפקידם כפוגעים כלפי הנשים בחייהם.

לפעמים היו אגרסיות אנטי פמיניסטיות, לפעמים היו התנגדויות או חוות דעת קשות: כלפי כמרצה פמיניסטית, כלפי ההוגות הפמיניסטיות. 

לפעמים רציתי לצרוח. רוב הזמן הצלחתי להקשיב ולענות בקול רם ובכנות. 

ובהקשר האישי-פוליטי שלי, אני כל הזמן חושבת על החבר הטוב שלי, שהכרתי בגיל חמש עשרה. גם הוא כמוני נפגע מינית בילדות, גם הוא כמוני סבל מתופעות הטראומה הנוראה וההתמודדות מלווה במחשבות על פמיניזם ומגדר. גדלנו ביחד, דרך שיחות אינסופיות אל תוך המחשבה הפמיניסטית ולחיים פמיניסטיים: עם הקשבה מהלב, מבט בעיניים וחוסר שיפוטיות. 

כשהסתכלתי על הגבר שיצא מהארון בכיתה, על זה שסיפר על האלימות המינית או האובדן שחווה ועל זה שבסתר הוריד דמעה, כל הזמן ראיתי אותו – את החבר הטוב שלי שתומך בי ואני בו שנים רבות. ראיתי בכיתה את המבטים של סטודנטיות-סטודנטים, הקשבתי כשסיפרו לי כיצד ההקשבה הפכה להיות חלק מהחיים שלהם\שלהן, כמו שהיא חלק מהחיים שלי. פרקטיקה פמיניסטית של הלב, העיניים, הקול. עשייה יומיומית, בכיתה, בבית, בעבודה.

אני זוכרת שהדיאלוג הזה חשוב ואפשרי ואני לא מוכנה לוותר ולהפסיק. למרות שלפעמים, זה ממש קשה, אני יודעת שיחד אנחנו עושות ועושים תהליך של שינוי דרך ההקשבה המאפשרת את השמעת הקולות השונים.

שיתוף המאמר:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *